היסודן האחרון 21- סודותיו של האוול חלק א'

אני… בעיקר לא יודע מה לעשות לחשוב או להגיד. קשה לי לעקל את מה שקרה כאן לפני דקות ספורות. האוול התפרק לגמרי, ממש מולי. "אתה לעולם לא תבין.",הוא אמר, וצדק, אני באמת לא מבין כלום כרגע. אבל מה שזה לא היה ריין צריכה לדעת מזה… הוא נעץ את צפורניו בידו עד זוב דם, הוא פגע בעצמו, לשם עצם הפגיעה. הוא דואב מזה ניחומים? הרי לא יכול להיות שהערכה העצמית שלו כל כך נמוכה שהיא מובילה אותו לפגיעה עצמית?הוא מעולם לא אמר דבר שגרם לי לחשוד בכך… אבל במחשבה שנייה… הוא מנה את התכונות הטובות של לאיון, ובעצם אמר בבירור שאין לו אף אחת מן התכונות האלא. אני לא יכול לזכור פעם בה הוא אמר משהו טוב על עצמו. הוא אמר באופן ישיר למדי שאינו מרוצה מאיך שהוא נראה או מתנהג, במחשבה לאחור אני כמעט בטוח שהוא נמנע בכוונה ממראות… אולי היו כאן יותר רמזים ממה שחשבתי… אני רק מקווה שלא יעשה מעשה פזיז כלשהו, "מישהו צריך להיות איתו." אני קובע לבסוף, ואז מבין שבלית בררה המישהו הזה הוא אני. כך רגלי מתחילות לזוז מעצמן, לא קשה להבין איפה האוול היה, שובל טיפות הדם בהחלט ברור. וכך אני עוקב אחרי הנתיב עד לאזור בבסיס שאני לא מכיר. מוחה בזריזות את כתמי הדם שאני עובר, עד שנגלית לעיני ידית דלת אחת מרוחה בכתם הכהה. אני נכנס פנימה, יש החדר זהה לחלוטין לחדרנו מלבד שיש בו רק מיטה אחת ושעל המראה זרוקה מגבת, אולי הרבה יראו כפשוט בלגן, אבל אני כבר הבנתי למה היא שם. האוול יושב על המיטה בראש מורכן. "לך מכאן." הוא אומר בקול שקט אך תקיף, ראשו נח על ידיו והן מסתירות את העיניים שלו. "אני נשאר, לדבר איתך. לפחות עד שריין תתעורר." אני אומר בקול מלא חמלה. "לא!" הוא צועק הפניקה, "אסור לך לספר לריין." הוא מוסיף כמעט בלחישה. "למה לא?" אני מנסה לדובב אותו, "אני לא חייב לך הסברים גרין." הוא אומר בנימה ארסית. 'אתה כן אם אתה רוצה ממני משהו," מבט ממזרי מתקרב לעיני, "לך מכאן גרין, לפני שאני אבעט אותך החוצה!" הזעם רושף בעיניו, "לא עד שתספר לי הכל." הקול שלי יותר דואג מאשר סוחט. "אני מניח שאין לי ממש בררה נכון?" הוא אומר ביאוש, אני מהנהן.