היסודן האחרון 20- דילוג בזמן ושיחה לילית עם האוול

עברו שלושה שבועות מאז המקרה במעיין האלים.
לג'יימס לא היו חזיונות נוספים מאז, והוא מסרב לדבר על מה שקרה בחזיון האחרון. אני לא חושב שעוד מישהו שם לב לעיניים שלו, האוול ממשיך לאמן אותי כרגיל, אני ממש מרגיש את השיפור ואיך אני מתחזק בכל יום, אבל מחוץ לאולם האימונום הוא עדיין לא התאושש ממה שאמר לו ג'יימס, נדמה לי שזו נקודה רגישה אצלו, וזה שעכשיו כולם עוד יותר נלחצים ממנו ממש לא עוזרת, נראה לי שריין היא הסיבה היחידה שהוא עוד לא ברח מכאן. רד עדיין די המומה, עכשיו היא לא נפרדת מג'יימס בכל דקה שהם נמצעים יחד, מה שלא מסתכם בהרבה זמן כי הוא ממשיך להעלם כל הזמן, ולכולנו ברור שזה חסר טעם לנסות לעצור אותו. קאיה בעיקר לא זזה מטר מהרגל של ריין, אני חושב שהנבואות של ג'יימס מפחידות אותה יותר מאת כולנו, לא מה שהוא אומר, היא עדיין צעירה מכדי להבין את חומרת דבריו, אלא הצרה שבה הוא אמר את זה, הציורים המשונים, הקול המפחיד, הדם שלא נראה כי הגיע משום מקום. לאיון נהיה לחוץ יותר ויותר בכל דקה שעוברת, כבר ברור שפעולת ההתנקשות במלך תגרור אחריה מלחמה כוללת, ועכשיו רוב הזמן הוא מגייס עוד ועוד אנשים, ומזמן עוד ועוד 'חברים' ותיקים כדי שיעזרו בלחימה, הצד של קריק לייק מונה כבר חמש מאות אם לא יותר, ועשרות מצטרפים בכל יום שעובר, לא נראה שלאיון מוטרד מההנהגה של כזאת כמות של אנשים כמו שהוא מוטרד מלגייס אותם, אני מניח שיש אנשים שהמנהיגות פשוט טבעית אצלם, מה שמביא אותי לריין, נראה לי שהמצב שלה הכי טוב בינתיים, מובן שכמו כולנו היא לחוצה, אבל היא היחידה שלא נראית על סף התמוטטות כוללת, להפך, אני חושב שהיא זו שמונעת מכולם להתמוטט, כזו ריין, היא אולי נלהבת וקופצנית בעצמה, אבל ההשפעה שלה על אחרים מרגיעה, אולי בגלל זה היא תמיד תמצא את עצמה מתחברת לאלא שזקוקים להשפעה המרגיעה הזו, אולי נראה שמכריה של ריין הם החבורה הכי רנדומלית שניתן להעלות על הדעת אבל אם חושבים על זה כמו שצריך זה מה שמשותף להם, הצורך הזה בהרגעה. לאיון, הוא מנהל את אחד הארגונים הכי חשאיים ומסוכנים בעולם, וחוץ מזה הוא נראה לי כמו הטיפוס שמעמיס את הצרות של כולם על עצמו, לא קשה להבין מדוע הוא זקוק לשלווה שריין מביאה איתה לכל מקום. קאיה, היא פצצת אנרגיה מהלכת, בניגוד לריין אין לה שום השפעה מרגיעה או קור רוח, בלי נחוכחותה של ריין היא בטח כבר הייתה רצה מצוק מרוב התרגשות בגלל משהו. רד, היא מבוהלת, כל הזמן, מהכל, ללא התחושה המגנה של ריין האינטרקציה שלה עם בני אדם הייתה בטח אפסית. ג'יימס, אולי מבחוץ הוא נראה אדיש לכל הסובב אותו, אבל עם הנבואות המחרידות שלו, עברו הטראומטי, וחוסר היכולת ממשית לנהל אינטרקציה נורמלית עם מישהו, כל אלא בוודאי מפחידים אותו עד מוות בכל רגע נתון, והוא כל כך צעיר… הוא זקוק למישהו שיעזור לו, שירגיע אותו, שיתן לו את התחושה הבטוחה שכל ילד זקוק לה, שלא לדבר על זה שללא ריין לא היה פוגש את רד. והאוול… הוא זקוק לריין יותר מכולם, הוא צריך יותר מכל את התחושה שלא כולם סבורים שאתה מטורף מסוכן ולא יציב, ברור למדי שחוץ מריין אף אחד לא רוצה אותו כאן, או רוצה אותו בכלל, אני לא חושב שהוא משוגע, אבל הוא בהחלט הפכפך מאוד, אין דרך ממשית לדעת מה ירתיח את דמו, ומה יעשה אותו מאושר מעבר לכל דמיון, הרגשות שלו פתאומיים ועזים, וללא ריין הם בטח היו מכלים אותו לחלוטין.
וזה מה שריין באמת, "שיין!" קול מעיר אותי ממחשבותי, השעה מאוחרת, הנחתי שכולם ישנים. אבל האוול ער, מצאתי לעצמי את הפינה הכי שקטה שניתן להעלות על הדעת, לא חשבתי שמישהו יבוא בשעה כזו למערת הכניסה, כנראה שלהאוול הייתה אותה מחשבה. אני מביט אליו, השעה לפחות שלוש אם לא מאוחר יותר, אבל הוא כמובן ייצוגי כהרגלו. "ללכת?" הוא שואל בשקט, אני נד בראשי לשלילה, לא תזיק לי מעט חברה, ואני מתחיל להעריך את האוול יותר בכל יום שעובר. הוא מתיישב לידי, "אז, למה אתה עדיין ער?" שאלתי בניסיון עלוב למדי להתחיל שיחה, "לא הצלחתי להירדם…" הוא אומר בדכדוך "ואתה?" הוא מביט בי במבט מהורהר "לא ממש הלכתי לישון, אני לא עייף…" הוא מהנהן. "את האמת שאני התעוררתי, חשבתי לבוא לכאן, אתה יודע בשביל השקט…" הוא אומר. "מה העיר אותך?" אני ממשיך לדבר משום מה. הוא מביט בי במבט חודר "סיוטי לילה." הוא אומר כמעט בלחש, אני מהנהן ולא שואל עוד שאלות בנושא, ברור שהוא לא רוצה לדבר על זה. משתררת שתיקה ארוכה "מה שלום ריין?" הוא שואל לבסוף במעט עצב, "לא יצא לי ממש לדבר אתה בזמן האחרון." הוא אומר באותו טון, בשלושת השבועות האחרונים ריין באמת נמצאת אך ורק עם לאיון. "היא בסדר…" אני אומר בשקט, בזמן האחרון ריין נראית יותר מבסדר, למעשה היא נראית ממש שמחה. "אתה לא רוצה להגיד לי שיותר טוב לה עם לאיון נכון?" הוא שואל בקול מלא כאב, אני משפיל את מבטי. "שיין אתה חייב להפסיק לעשות את זה, אל תסתיר ממני דברים כי אתה פוחד מאיך שאני אגיב." הוא כמעט לוחש, אבל העובדה שקולו נשבר בסוף המשפט לא עוזרת לטיעון שלו. אני יכול לראות שהוא נושך את פנים הלחי שלו, אני יכול גם לראות שזה כואב לו, אבל הוא ממשיך, אולי כדי לא לבכות. "תמיד ידעתי שכולם מעדיפים אותו, זה ברור. אבל…" הוא קובר את פניו בידיו. "זה עדיין כואב לדעת שאפילו היא…" הוא מאגרף את ידיו בחוזקה. אני מניח את ידי על כתפו, "אבל בעצם למה לה לא להעדיף אותו? הוא כל כך… גדול… כולם אוהבים אותו… הוא נראה טוב… הוא מתנהג טוב… הוא פשוט… יותר טוב ממני בכל דבר או תחום…" הוא אומר ביאוש, "סליחה שאני מפיל עליך את כל הצרות שלי, פשוט…בדרך כלל אני מדבר עם ריין על כל הקטע הזה, ואם לא אז אני מוציא את זה שאני לבד אבל…" קולו נשבר פעם נוספת, זה מה שהוא תכנן לעשות עכשיו, לפרוק את הכל, כדי שאף אחד לא ישמע אותו, אני לא יודע איך הוא תכנן לעשות את זה, אבל יש לי תחושה שזה בכלל לא עניין חיובי… אני תופח על כתפו בניסיון מגוחך לניחומים. ואז אני רואה את הדם שזולג מאגרופיו הקפוצים, הוא מאגרף את ידיו כל כך חזק שהציפורניים שלו פוצעות את העור. הכתפיים שלו מתוחות והלסת נעולה. כואב לו, אבל הוא ממשיך ואף מחזק את הלחיצה. "די." אני אומר בקול תקיף, אבל הוא ממשיך, "האוול תפסיק, תפתח את הידיים שלך, זה לא עוזר לאף אחד." אני ממשיך, הוא רק מאגרף את ידיו חזק יותר ומשעין את מצחו על ברכיו, לא נותן לי לראות את העניים שלו. הז'קט נשמט מכתפיו ואני רואה בבירור את הבליטות על גבו לאורך עמוד השדרה, חוליות עמוד השדרה שלו בולטות מרוב רזון ובגלל התנוחה בה הוא יושב עכשיו, שגבו מקומר, האגרופים שלו מתהדקים אפילו יותר וזרם הדם הופך לזרזיף של ממש, "האוול די! תפסיק! זה לא עוזר לאף אחד!" אני אומר ומנסה לפתוח את ידיו בכוח, אם ימשיך ככה לא יוכל להחזיק חרב או כל דבר אחר במשך ימים. הלסת שלו ננעלת בזעם. "זה עוזר לי!!!" הוא צועק וקם, אני נופל אחורה על ידי ומרפקי, האוול נראה מאיים מאוד ככה, ואפילו יותר גבוה מתמיד, הפחד אוחז בי. "אתה לא תבין לעולם!!! אל תנסה אפילו!!!" הוא צורח אני נסוג אחורה, פעימות לבי מאיצות. "אתה…" הוא אומר בגועל "אתה לעולם לא תבין אותי!!! אז תתעסק בעניינים שלך!!!" הוא צורח תופס את מעילו והולך, רק אחרי שהוא נעלם מאחורי הדלתות אני מבין משהו.
העיניים שלו נצצו מדמעות.