היסודן האחרון- י'ב מחשבותיו של האוול

"זה מה שחשבתי." אני אומר בכעס ויוצא מהחדר.
אני צועד בשקט מוחלט לעבר החדר הקטנטן שלאיון מצא לנכון להקצות לי. "אתה לא שפוי…" המילים שלו מהדהדות במוחי. שמעתי את ההזהרה של לאיון לפני שהוא נתן לשיין להיכנס לחדר, לפחות הוא נמנע מהמילים "מטורף" או "לא יציב" לא כולם מספיק מנומסים כדי לנהוג כמותו, דווקא חשבתי, שאולי עם הנער הזה ילך לי יותר טוב. הרי הוא ידיד של ריין, וזה כבר נקודה או שתיים לזכותו.
אני פותח את הדלת ונכנס לחדר תכול-הקירות, יש בו שעון קיר, מיטה אחת, ושולחן כתיבה ישן עשוי עץ אורן, מראה תלוייה מולו, הייתה זאת אומרת, עכשיו היא נחה הפוכה נשענת על הקיר. תיק הגב עם הדברים שלי נח באחת הפינות. יש בו בגדים, ספר, ותמונה ישנה אחת. הספר הוא החומר היחיד שהצלחתי למצוא על יסודנים, והתמונה… אני פשוט אוהב לקחת אותה איתי למקומות. אני מתיישב על המיטה, ומוריד את הז'קט. מחר אעלץ לראות את הנער פעם נוספת, ובקרוב עוד יותר יבאו אנשים שידרשו ממני להסביר את התנהגותי. אבל אני לא מתחרט על מה שעשיתי, זה הגיע לו. נשמעת דפיקה בדלת, "יבוא" אני אומר בלית בררה, אבל לא אחד השומרים המקוללים של לאיון עומד שם, אלא ריין. חיוך זעיר עולה על פני למראה חברתי הטובה. אך פניה קודרות. "שמעתי מה קרה עם שיין…" היא אומרת ונכנסת לחדר, סוגרת אחריה את הדלת. "רתה חייב להפסיק לעשות דברים כאלה" היא אומרת בקול שקט ומתיישבת לידי, מבטה מבזיק למראה ההפוכה והיא נאנחת. "הוא אמר…" אני משפיל את מבטי, אני כל כך שונא את המבט הזה של ריין, שהיא מנסה לא להראות כמה היא מאוכזבת ממני. "אני יודעת מה הוא אמר…" היא חובקת את כתפי ביד אחת. אם הייתי יושב זקוף היא לא הייתה יכולה להגיע לכתף שלי. מזל שאני כפוף בדכדוך. "אתה לא יכול לקחת ללב כל מה שאומרים לך האוול." היא אומרת בעצב "את יודעת שאני לא יכול אחרת, אני לא חזק כמוך… אני לא יכול לחסום את הדברים שאומרים עלי…" אני אומר בבושה. היא יושבת יתר קרוב עלי ותופחת על ברכי במגע מנחם. "רתה יכול להיות חזק פי כמה וכמה ממני, אתה רק צריך לנסות…" היא אומרת, ומשקרת, גם לי וגם לעצמה. "אני לא, אני חלש ופחדן, אני חסר עמוד שדרה, שיין צודק, כולם צודקים. אני פשוט מטורף." אני מסיים, הדמעות מציפות את עיני, "לא אתה לא, ואם תגיד את זה עוד פעם אחת אני ממש אכעס." היא מנסה לעודד אותי. זה לא מצליח לה, היא קמה ומחזירה את המראה למקומה. "מה שאתה רואה כאן זה מה שמי שלא מכיר אותך רואה." היא מצביעה על המראה, "אתה צריך לראות את מי שאני רואה. בחור חכם, מצחיק, טוב לב, יפה, ושפוי במאת האחוזים." היא אומרת בעליזות הרגילה שלה, אולי בגלל זה אנחנו מסתדרים כל כך טוב ביחד. אנחנו מאזנים אחד את השני. היא כל כך שמחה וטובת לב, ואני… פשוט לא. " את רואה את מי שאת רוצה שאני יהיה, אני רואה את מי שאני באמת, לכן אני לא מביט במראה. כי ההשתקפות כל כך מכוערת." חיוכה של ריין נמוג, היא יושבת לידי פעם נוספת ומחבקת אותי חיבוק אמיתי ומנחם יותר מכל מילה שמישהו יכול להגיד.
אני מחבק אותה חזרה.