היסודן האחרון-ז'. שאלה קטנה ותשובה עצומה

למחרת בבוקר אני התעוררתי לפני קאיה, עדיין לא היה שום זכר לג'יימס. אני יוצא החוצה ריין ממתינה שם. "בוקר טוב" ריין אומרת, אני מהנהן. "איפה רד?" יש קצת יותר דאגה בקול שלי ממה שהתכוונתי. היא מחייכת, "היא הלכה עם ג'יימס. בעצם אולי תלך לקרוא להם? ואני יעיר את קאיה?" היא הציעה, "אין בעיה, איפה הם?" היא מצביעה לכיוון מזרח. "הם הלכו לנהר…" אני מתחיל לצעוד בקלילות לעבר מזרח, השמש בתהליכי זריחה מתקדמים. השעה בטח שש וחצי, אולי שבע. אחרי כמה דקות הליכה אני רואה אותם, אני מתכוון לצעוק להם לבוא עד שאני רואה באיזה תנוחה הם יושבים, יש שם מן צוק עם מפל, והם יושבים קרוב בצורה מסוכנת לקצה שלו, רד יושבת ברגליים שלובות וג'יימס נשען על הרגליים שלה, היא מלטפת את השיער של בתנועה מרגיעה. אני חושב שהם מדברים, כנראה על משהו חשוב כי ג'יימס נראה מוקסם ו ומפוחד באותו הזמן, הוא רועד. רד נראית שלווה, הכובע של הקפוצ'ון שלה משוך אחורה. "טיפות המים הן כמו קשתות קטנות… שהאור עובר דרכן…" רד אומרת בקול מרגיע, ג'יימס מחבק אותה. מכאן אני יכול לראות שזה חיבוק חזק. אני שוקל להסתובב וללכת, נראה שהם באמצע משהו פרטי למדי, אבל קולה של רד עוצר אותי "שיין…" היא כמעט לוחשת. "צריך כבר לחזור נכון?" קולה נשמע גם מאוכזב וגם נרגש בו בזמן. אני מהנהן ומשפיל את מבטי. היא מנערת את ג'יימס בעדינות, ולוחשת לו משהו, הוא מהנהן וקם.
קשה לא לשים לב שהוא מתעקש לאחוז בידה כל הדרך.

כבר חצי שעה אחרי זה היינו שבעים, מאורגנים, ארוזים ומוכנים לצאת לדרך. תגידו מה שאתה רוצים על ריין, אבל היא בהחלט יודעת לארגן אנשים. וככה השיירה הקטנה שלנו יצאה לדרך. ג'יימס ורד צועדים מאחור, קאיה מתרוצצת מסביב, ריין הולכת בראש ואני לידה. "תגיד למה התעכבתם שהלכת לקרוא לרד וג'יימס? התחלנו לדאוג…" היא שואלת, "אם… זה… היה… תפסתי את רד וג'יימס ברגע פרטי" אני מגמגם. היא מקמטת את מצחה, "מה הם עשו?" קולה נשמע יותר חושש מתוהה "אם… הם… ישבו ליד מפל… וג'יימס נשען על רד… והיא אמרה לו… לא ממש שמעתי…" אני כמעט לוחש. ריין מהנהנת, "שמת לב שכל פעם שאתה מדבר איתי השיער שלך נהיה גם אדום וגם לבן? אבל שאתה מדבר עם רד הוא נהיה ורדרד טיפה?" היא שואלת. כן, אני ממש חייב להשיג כובע. "לא… לא ממש…" אני אומר במבוכה "קאיה סיפרה לי שאתה מחב-" אני עוצר אותה, "אני לא! אין לי מושג מאיפה קאיה החליטה את זה! אבל זה לא נכון!" היא צוחקת. "בסדר בסדר! אתה לא צריך להתעצבן!" היא אומרת באותו צחוק, "בכל מקרה אולי תוכל 'לקדם' את העניין בקריק לייק, אנחנו מגיעים היום" אני בולע את רוקי. "אמרתי לך שאין סיבה לדאגה! אני מכירה שם כמעט את כולם! זה לא ארגון גדול כמו שאתה חושב! יש בו רק בסביבות החמישים איש!" חמישים איש?! זהו?! איזה מן חמישים איש אלא אם הם יכולים לחבל בקנה מידה גדול כל כך?! "זה חמוד שאתה בפניקה" ריין אומרת בשעשוע קצת מוגזם. אבל ארשת הפנים שלה משתנה ברגע אחד להפתעה וחשש "שיין! תסתכל למטה רגע!" היא אומרת בפחד, אני מסתכל ומגלה שלפחות שלושה לירים של מים חגים סביב הרגליים שלי, שוב פעם עשיתי את זה. הפעלתי את הכוחות שלי בלי כוונה. אני מנחית את המים לתוך הקרקע בביוש. "לא! תוציא אותם חזרה! אני רוצה לראות!" ריין אומרת בבהלה, אני עושה כדבריה, ואפילו גורם למים לחוג סביבה קצת, אבל אני מעמיד אותם במקום כי היא כמעט מתעלפת. "זה. כל כך. מגניב!!!" היא צועקת, באותו רגע קאיה מזנקת דרך המים, מתוך אינסטינקט אני הופך אותם לחישוק שהיא עוברת דרכו בצחוק גדול. "זה הכוח הכי אדיר בעולם!" היא צועקת וממשיכה לרוץ מסביב, איך לא נגמר לילדה הזאת האנרגיה אף פעם? "אתה יכול לעשות את זה עם כל היסודות?" ריין שאלה, ההתרגשות שלה דעכה מעט, עכשיו היא פשוט מתנהגת באחריות. מה שמוזר, כי היא הרי יודעת שכן, לפעמים אני חושב שכל העולם מכיר אותי יותר טוב משאני מכיר את עצמי. לפחות רד לא יודעת עלי שום דבר… "תעשה משהו עם אוויר" היא מבקשת. אני מחייך חיוך קטן, הרבה זמן לא הרגשתי שהכוחות שלי 'מגניבים' למעשה הרבה זמן לא הרגשתי שום דבר חיובי לגבי הכוחות שלי. אבל עכשיו שאני מרים את עצמי בערך חצע מטר מעל הקרקע בעמצאת כוח האוויר אני בהחלט גאה בעצמי. "יש יסודנים-" אני עוצר את עצמי "היו יסודנים שיכלו ממש לעוף עם הכוח הזה, כאלה שהוא היה הכי חזק אצלם, אצלי הוא רק מספר שלוש." אני נוחת, "ומה הכי חזק אצלך?" היא שואלת בהתרגשות, ועכשיו נזכרתי למה אני לא מסביר לאנשים על הכוחות שלי. "אני משתמש בדרך כלל באדמה." אני אומר וממשיך ללכת. לא שמתי לב לפער הענק שפתחנו מכל האחרים היא מצביעה על הצלקת שעל היד שלי, "זה אש נכון?" היא שואלת. אני מתעלם, בעיקר כי היא צודקת. "אש זה יסוד מסוכן, הוא פראי, אין שום דרך לשלוט באמת באש, אבוי למי שינסה." אני אומר בקול קפוא ושקט. חוזר על מה שאמרו לי בעבר. על מה שלמדתי את בשרי,
באופן מילולי.