הילד בשלג פרק-5 תוקן(עבר הגייה)

פרק-5

אחי הקטן ממני בכמה דקות ג'ונתן! ישב שם בקרח ומולו היו צלחת קטנה של מרק חצי גמור וקפוא וכוס אחת מלאה עד החצי במים קפואים, הסתכלתי עליו מקרוב הוא ישב על הרצפה עם רגלים משולבות ומבט מאט מרוגז וחסר אונים, ראיתי אפילו דמעה קפואה שכנראה לפני כן גלשה במורד לחיו, הוא לא השתנה הרבה רק מעט גופו גדל קצת יותר ושערו קצת יותר ארך, וגם היה נראה מבעד לקרח עורו שהיה בדרך כלל קרמלי כהה עכשיו הוא היה הרבה יותר חיוור, כנראה שהוא לא שתה כבר הרבה זמן, חשבתי לעצמי במרירות וציניות, הסתובבתי סביב הקרחון הקפוא מסתכל עליו מכול זווית אפשרית, ארבעים ושבע שנה חלפו אני השתנתי מאוד, הוא רק בקושי, אבל תמיד שאלתי את עצמי כשהגיע לרגע הזה איך התמודד איתו?, תהיתי, בזמן שחקרתי וחשבתי לא יודע כמה זמן ניסיתי להריץ סיטואציות, לצפות את מה שהוא יגיד ואיך הוא יתנהג, איך הוא יגיב לכול מה שאספר לו?, כך זמן רב ישבתי מולו וחשבתי מה יקרה ואיך יתמודד עם זה, לא יודע כמה זמן עבר אבל סוף סוף רונלד הגיע, והוא הגיע בהחלט עם תגבורת, קמתי הסתובבתי אליהם וראיתי שמאחורי רונלד עומדים שלושים ערפדי קרח קשוחים, לבושים היטב מוכנים לכול, הם היו לבושים בחליפות מיוחדות וחסינות בעיקר לאנרגיה מגית, הן גם היו חסינות לחשמל ולאש במידה מסויימת, החליפות היו בצבע לבן ועל ראשם הייתה קסדה שמחוברת למסכת ברזל הדומה לשל שחקן פוט-בול, החזקתי את עצמי מלצחוק, הם ממש התכוננו מה..?, אני חושב שחליפות כאלה השתמשו בהם גם במלחמה, כך שמעתי . "טוב עכשיו אנחנו מוכנים, אתה מוכן?" רונלד שהיה לבוש גם כן חליפה אבל שחורה הדומה לזה של אדון האופל מי מלחמת הכוכבים, מאה ועשרים, התקדם אלי, היה לו שלט אדום ביד, והוא נתן לי אותו, הדפתי את ידו במורת רוח ואמרתי " אני לא מתכוון להשתמש בזה על אח שלי ברור!" "אבל.." בלי אבל!", השלט המיוחד הזה ניחן ביכולת מיוחדת כמו שיש ליוניקונים מסויימים, לנטרל כוחות מגים, על ידי פליטה של גלים מיוחדים שמשתלבים עם הכוחות המגים של הערפדים ומחלישים אותם, גם כוחות מגים זה סוג של גלי כוח קוסמים, אבל בני האדם למדו איך לנטרל אותם, זה גם טוב וגם רע תלוי את מי שואלים . "אתה בטוח כריס?, אתה באמת חושב שאם הוא יהיה עצבני תצליח להשתלט עליו?" "אל תדאג, פשוט שחרר אותו", עניתי וזה מה שהוא עשה בלי לשאול עוד שאלות, ראיתי שהוא ניגש לקרחון הגדול והניח עליו ידיים, כמה רגעים של ריכוז והקרחון אט אט, העלה הדים והתחיל להינמס, תוך דקות, זה קרה, ממש החסרתי נשימה על אף שאני לא נוהג לנשום בדרך כלל רק אם בא לי אבל הפעם זה היה באמת מורגש, הקרח נעלם מעליו וראיתי שעיניו מתחילות לזהור באדום חזק, מייד רונלד ואנשיו התרחקו, אל קרבת הדלת, וחסמו אותה שולפים כלי נשק מתוחכמים, ומנטרלי מגייה לכול מקרה שלא יהיה, ראיתי שבהתחלה הוא כלל לא הבחין בנו, הוא הסתכל על הקערה שלו וכוס המים שעתה ההווילו מרוב חום, הוא הרים את ראשו והסתכל עלי, גם אני הסתכלתי עליו, ואז הוא קם "מי אתה?" הוא שאל בנעימת זעם קלה, כשעיניו זוהרות חזק באדום, ערפדים אחרים כבר מזמן היו מאבדים את סיכלם רק מין המבט הזה, אבל אני לא "אתה לא תאמין לדברי" אמרתי מנסה להפגין אדישות על אף הקושי "נסה אותי!" הוא אמר בנשיפה ושיני ערפד חלביות ביצבצו מפיו "השם שלי אח קטן הוא כריספין, זוכר אותי?" לרגע נפערו עייניו, ופיו גם כן ניפער בתדהמה, עכשיו היה אפשר לראות בברור את שיניו "אתה?" הוא שאל בספקנות מה.. "כן!" עניתי, "בנם של ללונופו השד החייתי ושל הלה ביתם של קט ושל כריספין הסבא והסבתא שלנו, מקימי השושלת המפוארת ביותר ועוצרי המלחמה הגדולה השלישית, כן אני אחיך הגדול" עניתי עדיין בפנים אדישות, מנסה להסתיר כול רגש, אך מייד ללא כול התראה מוקדמת, כבר זה היה יותר מי קשה, בהבזק של שנייה הוא קפץ עלי עם כול גודלו הזהיר לעומתי וחיבק אותי חזק חזק, לא מרפה, תחושת החום הזו.., חשבתי לעצמי, תחושת האהבה! לא הרגשתי כך הרבה זמן, נלחמתי בעצמי לא לבכות ואז ירדתי אליו וליטפתי את שערו הארוך והיפיפה, אומר "בוא אח קטן, בוא נלך הביתה" הוא המשיך לחבק אותי חזק ולא מנעתי ממנו זאת כי ידעתי שזו כנראה תהיה הפעם האחרונה, אחרי שאאלץ לגלות לו למה הוא כאן כבר ארבעים שנה, ומה עשיתי בזמן הזה, הוא יותר לעולם לא יהיה מסוגל לחבק אותי עוד.. בעצם הוא ישנא אותי! בוודאי לנצח .