הילד בשלג פרק-2

פרק 2

הייתי בעולם חשוך שכולו להט באש אדומה חזקה שעלתה מעלה מעלה ומילאה את העולם עוד ועוד אני עמדתי במרכז העולם והאש עלתה ושרפה גם אותי מכלאת את גופי למרות שלא הרגשתי כלל כאב, ממולי הופיע פתאום אישה בעלת שער אדום בוהק ועיניים כחולות בהירות שניראו למרות החושך בברור, עינייה הסתכלו בי כמי שעומדת לרצוח אותי בקור ללא כול רגש, האישה הזו הייתה דומה כול כך לאימי אבל לא הייתה אימי "בקרוב אני אהרוג אותך" היא אמרה "אז תככונן" היא הוסיפה ואז נעלמה באחת העולם הבוער נעלם ואני מצאתי את עצמי בעולם לבן וריק שדממה שררה בוא כאילו הוא היה על מיוט מכוון, רק שדה ירוק היה תחת רגלי והתנפנף כאילו רוח פגעה בוא אבל לא היה קול! דממה, אז הופיע נער מול עייני עומד מולי מי מרחק קצר ומסתכל אל תוך עיניי בשאלה, שערו החום דבשי הארוך והגלי הורם מעט על ידי הרוח, עינייו האפורות לבנות כירח הביטו בי כמחכות להכרעתי, הנער היה ניראה כבן 14 בעל גוון גוף כרמלי ולבש חולצת טריקו לבנה ומכנסי טרנינג, הסתכלתי עליו ואז למעלה אל הלבן האין סופי של העולם הקר והשקט הזה ואז שמעתי קול ברור שמילא את העולם ואמר "הגיע הזמן!", הסתכלתי בפנים חסרות אונים על אחי שעמד מולי וחשבתי איך אוכל לעמוד מולו במציאות עכשיו אחרי כול מה שקרה ואחרי כול מה שעשיתי, עצמתי עיניים חזק ויצאתי באחת מהחלום פקחתי את עייני וראיתי שיער בלונדיני ארוך מולי, התיישבתי על המיטה הגדולה והסתכלתי על שעון היד שלי: השעה-17.30, מלמלתי לעצמי "עכשיו השואו האמיתי מתחיל" .

___ ___
ישבתי על שולחן העץ המלא והמעוטר של המטבח ואכלתי כבכול יום את ארוחת הבוקר שלי, הסתכלתי על השעון הדיגטלי שהיה בתוך הקיר מעל הכיור השעה הייתה 17.40 , לגמתי עוד קצת מיץ תפוזים ואכלתי עוד כפית של קורנפלקס בטעם דבש. שמעתי קול של רגליים ממהרות במורד מדרגות העץ המובילות לקומה השנייה, ידעתי שהוא קם ועוד רגע הוא יבוא כבכול יום לאכול איתי ולשאול אותי עד כמה אני מצליחה בלימודים ובשיעורי ספורט.
הייתי בת חמש עשרה ועשרה חודשים, שערי היה ארוך חום חלק ועייני היו כחולות כאות כמו האוקיינוס, לבשתי תלבושת בית ספר ירוקה שהיו בא ארבעה כפתורים ושלושה מהם היו פתוחים ומכנסיים מותאמות באותו צבע, נולדתי ללא אם וללא אב ומייד הועברתי לידי המדינה שנתנה אותי למשפחה אומנת שטיפלה בי עד גיל שלוש האבא שהיה בעל מעט דם ערפדי קרא לי "אדל" ומאז זה היה שמי, אחרי כן הועברתי לבית של הורים מאמצים שרצו לגדל אותי תמיד, בהתחלה הם היו טובים אוהבים והייתי מאושרת אבל בגיל תשע לאחר שנפלתי מהקומה הראשונה בגורד שחקים ההורים שלי גילו באמת מה הייתי לאחר תהליך החלמה מהיר היה כבר אפשר להבין שאני לא אנושית, הרופאים גילו להוריי שאני בעצם מעורבת דם, ההורים שלי לא אהבו את זה וכעסו על הראשויות שנתנו להם ילדה לא אנושית לחלוטין למרות שהם ביקשו בפרוש! רק תינוקת אנושית מלאה, מאז הם שנאו אותי ומיררו את חיי, במשך שלוש שנים סבלתי מהם עד ששוב פעם הובהלתי לבית החולים לאחר שאבי החורג היכה אותי כמעט למוות לאחר מי כן לא חזרתי לשם עוד ועברתי לפנימייה מעורבת של על טבעי ואנושי, בגיל שתיים עשרה וחצי גילו עלי דבר ייחודי, על אף שעדיין לא עברתי את הטרנפורמצייה עייני בכול זאת זהרו כשכעסתי ויכולות גופי היו יותר על טבעים מי מה שהיה אמור להיות לנער או נערה צעירים לפני הטרנפוצייה, מאז עברתי לכאן המועצה לקחה אותי מהפנימייה אל ערפד הגורלות שהוא היחיד שיכל לקבוע את גורלי שהיה מסוכן ושנוי במחלוקת, האם להיות ערפד "Z" ?או ערפד "אנרג'י"?, מאז חייתי כאן תחת שמירתו עד היום הזה.
שמעתי קול צעדים מכיוון מדרגות העץ ואז ראיתי את האדון נכנס למטבח הוא לבש חליפת עסקים וחולצה לבנה שהיו מוקפדים ומסודרים ראיתי את "אליס" המשרתת הולכת אחריו ומסדרת את דש חולצתו בפעם האחרונה ואז הוא התיישב והיא התחילה להכין את ארוחת הבוקר שלו "בוקר טוב" הוא אמר" בוקר. טוב.." הסתכלתי על עיניו ולאחר מי כן הורדתי את עיני מהורהרת, הוא היה ניראה לא כמו תמיד משהו לא רגיל עבר עליו הלילה "קרה משהו אתמול?" שאלתי אבל לא ציפיתי באמת לתגובה "היכן "ווש"? הוא לא איתך?" ידעתי שהוא יתחמק "הוא עוד בחדר מצחצח את עצמו, מחליף כדורים ועושה מה שהוא עושה כול בוקר" שמעתי דפיקה בדלת זה היה מוזר כי בדרך כלל איש לא היה מגיע לכאן בשעות כו מוקדמות .