הילדה המכונפת~ ¢◇«.. . פרק 5

פרק 5:
שבו אספר לכם על גושי קירח בבריכה, על אורח לא צפוי במכונית, על "למה אני שמח שאני לא הביטלס" ועל חלום רטוב אך נבואי..

לעונת האביב באריזונה יש בהחלט רצון עז- לא להיות עונת האביב. כל כך חם כבר בעונה זו, שהיום אמא החליטה שאנחנו פותחים לראשונה מאז הקיץ שעבר את הבריכה שלנו בחצר הבית.
הנרי דילג בכל רחבי הסלון והמטבח ואני עזרתי לאבא ויולי לחדש את המים שבה וכמו כן- את יצור הכלור התכול שצף על פני המים כל הזמן.
אחרי שהמלאכה הסתיימה, הלכנו כולנו להחליף את הבגדים לבגדי ים.
מן הסתם שהגעתי ראשון, כי אני לא בת שלוקח לה מאתיים שנה להתארגן, וגם לא אח קטן שעסוק בדילוגים מאושרים בסלון ושוכח את עצמו; אבל כשנכנסתי ברוב שמחה לבריכה, המים- ואני לא מתלוצץ איתכם- היו רותחים.
איחח… אבל לא רותחים כמו סאונה או מעיין חם- מים חמים ומגעילים! כאילו כל התינוקות בעולם השתינו בתוכה!
בעעעעהה!
יצאתי מהר מהבריכה וניגשתי למגבת הראשונה שראיתי, אבל אמא עצרה אותי ממש לפני שכרכתי אותה סביבי.
"כבר סיימת תומס?"
"אמא! המים בבריכה מגעילים!"
"מה זאת אומרת?"
"הם חמים ודוחים כאלה, איכסס…"
אמא טבלה את כף ידה בתוך המים ועיוותה את פניה. אבא הגיע ועמד להיכנס.
"חכה רק רגע," עצרה אותו אמא "תביא את הקרח מהמקפיא"

כשיולי הגיעה ברוב טובה עם הבגד ים שלה ושיער אסוף בקפידה (כדי שלא יירטב; השקפת עולם ממש דבילית, אם תשאלו אותי) וראתה את אמא, אבא, אותי ואת הנרי מכניסים מאות אם לא אלפים של קוביות קרח לתוך הבריכה המעלה אדים- היא הייתה יותר מבולבלת מאשר צב שהתעורר כשהוא הפוך על השריון שלו.
"מה אתם עושים??" היא התקרבה.
"מותק, תביאי את הפעמון עוגות שיש במקפיא" אמר לה אבא.
יולי עמדה במקומה עוד כמה שניות ואז הסתובבה ונכנסה הביתה.

"איך המים, מותק?" אמא ביקשה תמונת מצב מהנרי.
"אמממ… הלמטה של הבריכה חם והלמעלה שלו קר" הוא ענה, כאילו ברוב חשיבות, משכשך בתוך הבריכה כמו מלך ונשען על דופן החרסינה שלה בעוד שאנחנו שופכים לתוכה שקיות של קרח כמו עבדים.
נו בחייו, אפילו ממבט חיצוני של אריחי הבריכה הייתי יכול להגיד שהלמעלה קר והתחתית חמה.
נו באמת.. אני זה שלומד כאן פיזיקה!!
יולי התקרבה כשהיא מחזיקה מגש עם פעמון עוגות מעליו; מדדה, וכל גופה התעוות כאילו היא מחזיקה גוש סלע כבד.
היא העבירה את הגוש הכבד המוזר לאבא ושפשפה את גבה.
"מה זה לעזאזל?? אבן??" היא התנשפה.
"די קרוב" ענה אבא ופתח כמעט בקושי את המכסה. אנקה נחלצה מפיו כאשר נחשף מולנו גוש קרח ענק ובהחלט קפוא.
"שווה" לחש הנרי בינו לבין עצמו. כולנו למעשה הבטנו בהערצה לגוש הקפוא, ואבא ביקש מכולנו להיכנס לבריכה.
בעוד אנו מבצעים את פקודתו, הוא הפך את הגוש המטפטף לאיטו מעל פני המים ועזב אותו בבת אחת. גוש הקירח החליק לתוך המים ב-"פלופ" אחד גדול ומשעשע, טבע לשתי שניות ואז צף חזרה למעלה.
אחרי זמן קצר- המים באמת קצת הצטננו, ולאף אחד לא היה אכפת שה"למטה" שלהם היו חמים.
שיחקו עם הגוש מסירות בכך שדחפנו אותו עם הרגליים אחד לשני, אני והנרי קפצנו שוב ושוב לבריכה בזוויות שונות, מאתגרים יותר אחד את השני, אני יולי והנרי עשינו תחרות צלילות (יולי ניצחה) אבא רדף אחרי הנרי כאילו הוא כריש, ואמא זרקה ליולי את הצמיד שלה והיא הייתה צריכה לצלול בכל פעם ולשלות לה אותו החוצה.
באחת הפעמים, היא לא הצליחה, ואני התנדבתי להציל את הצמיד. מובן שהצלחתי. ולמרות שציפיתי שיולי תעשה פרצוף, היא באמת עשתה פרצוף; אבל לא מקנא או שונא. סתם מין גילגול עיניים מצטחק.

בערך בארבע וחמישה אחר הצהרים, גוש הקירח האגדי הגיע מגודל של עוגת קומתיים, לגודל של מלון בערך..
מן הסתם ששאר קוביות הקירח הראשונות התאדו ממזמן ועכשיו המים חזרו שוב להיות חמים ומעוררי חלחלה למגע הגוף. השמש קפחה מעלינו ואמא פקדה על כולנו לגמור עם הבריכה.
כמעט מיד שאני, יולי והנרי השמענו יללה מתבכיינת באותו זמן, אבל זה בכל מקרה לא עזר לנו- יצאנו זה אחר זה, כשהנרי מחזיק בגוש הקירח, שהיה כעת כבר קטן יותר ממלון והגיע לגודל של כדור סטנדרטי לכל היותר.
"אני אשמור אותו!" אמר הנרי כשאמא תלתה מגבת על שתי כתפיו.
"כן, תגדל אותו במקפיא, תאכיל אותו, תספר לו סיפור לפני השינה ותקרא לו סטיב.." לקחתי מגבת לעצמי.
אבא ויולי גיחכו לשמע דברי.
רק הנרי הזעיף פרצוף.
"אתם עוד תראו, אני מתערב איתכם שהוא יישמר עד החופש הגדול!" הנרי נכנס הביתה עם סטיב.
"יימאס לו מימנו לפחות עוד שבועיים.." אמרה יולי והתעטפה במגבת.
"את יודעת שאפשר להכין בלנדר מחומרים שיש בכל בית ועוד עם תערובת של מילק-שייק בתוכו תוך שבועיים?" התבדחתי. יולי צחקה.
אך אני חושב שהנרי שמע אותי, כיוון שעברו הרבה יותר משבועיים- וכדור הקרח ההוא עדיין נשאר אצלינו במקפיא..

"אתם מאורגנים ילדים?" שאלה אמא ביום רביעי אחד, שעה ששרכתי את שרוכיי נעלי הספורט שלי בחדרי.
"כן.." שמעתי את יולי עונה לה מהקומה העליונה. שתדבר בשם עצמה.. החְנוֵוצית הזאת..
על כל פנים, ירדנו בזמן לקומה התחתונה וצעדנו בעקבות אמא לכיוון האוטו.
עמדתי לשבת מאחורה והופתעתי לגלות שיולי יושבת אף היא לצידי.
"את לא יושבת מקדימה?" שאלתי, חושד.
"אהה.. לא, תשב שם אתה הפעם.." היא ענתה לי וחגרה את עצמה.
מופתע, יצאתי והתיישבתי במושב לצד הנהג. תהיתי מה היא זוממת, אבל החלטתי להניח לזה.. לא כל יום יולי מוותרת כל כך בקלות על המושב הקדמי, ולכן לא כדאי לי להרוס את הרגע כדי שהיא תחליט שהיא מתחרטת.
אחרי שאספנו איתנו את אוֹלִי, התחלנו לנסוע לכיוון היציאה מהמקום בו גרנו, אלא שאז, בכיכר הידוע, אמא המשיכה ישר ולא עשתה את הסיבוב השלם.
"אהה.. אמא," באמת שלא ידעתי איך לנסח את התהייה שלי. לכן לא המשכתי אותה.
"אה, אל תדאג, אנחנו אוספים מישהו היום." אמא ניחשה את שאלתי וענתה בקלילות.
אוספים מישהו? את מי ולאן אנחנו אוספים? אמא הבטיחה לאיזה הומלס חסר טרמפים הסעה לעיירה שבה נמצא החוג בדמינטון שלנו?
ובכן, תנו לי לגלות לכם משהו, רבותיי וגבירותיי. כשאומרים לכם- "מישהו", הדבר הראשון שיעלה על דעתכם יהיה בחור. ממש כמו שחשבתי אני. ולא היה באותם רגעים מישהו יותר מתוח מימני, ולא, אפילו לא נערה מתבגרת שמחכה בקוצר רוח לסרט הבא שיופי בו רוברט פטינסון או מישהו..
אבל כשאמא החלה להאט ועצרה מול תחנת אוטובוס, חשבתי שאני עומד להקיא מרוב התקפת פרפרים פתאומיים בבטן. המבט שלי הוסת הצידה במהירות מופלאה ופני הסמיקו באופן מביך.
לא יכול להיות.. לא יכול להיות.. יולי הממזרה. היא באמת דיברה עם אליס כשהיא אמרה שהיא תדבר עם אליס בקשר הצטרפות לבדמינטון!!!!
רציתי לצעוק עליה. לכעוס עליה- למה היא לא אמרה לי קודם לכן!?!?
אוו.. אבל רגע.. עכשיו בכל ברור, היא עשתה את זה בכוונה! ואולי גם אמא הייתה שותפה! לא פלא שהיא רצתה לשבת מאחורה! ולא פלא שהיא לא סיפרה לי! הרי מה יותר מענג מאשר לראות את אחיך הקטן במצב מובך, מופתע ו"בַּלוּעַ לשון"?.
בכל מקרה, נעלתי את מבטתי על נקודה לא ברורה בשמשה הקדמית של האוטו, ומלמלתי "היי" מבוייש כשאליס בירכה את כולם לשלום כשהיא נכנסה לאוטו.
ריח זר של דאודורנט לבנות התפשט באוטו ולא התאפקתי, והצצתי אחורה דרך המראה העליונה של הנהג.
ראיתי רק את המצח וקצת מהעיניים שלה. בלעתי את רוקי.
' הוו… תפסיק עם זה כבר חתיכת מפגר.. הפנטזיה שתמיד צחקת עליה בעבר מתגשמת מול עיניך באופן כל כך מוחשי! וזאת לא הפעם הראשונה שאתה קרוב אליה או מדבר איתה, אז אל תהרוס את התדמית שלך כל כך מהר בגלל שאתה מופתע!' פקדתי על עצמי בלב.

כשאמא הורידה אותנו מול האולם ספורט המתוקצב והמרשים של הבדמינטון, אני מודה שיצאתי (אולי כמו בכל בוקר. בחיי, גורל!! גורל!!!) קצת אחריהן. ראיתי את הגב של השלישייה ואת יולי מסבירה לאליס הכל על החוג והאולם.
הלכתי מאחוריהן, נכנסתי מאחוריהן, לקחתי מחבט אחריהן והתיישבתי על ספסלי העץ בזמן שהן ישבו על כיסאות הפלסטיק הכתומים שחוברו יחד ברגליהם.
כשהן פיטפטו, אני הבטתי על ארבעה ילדים בכיתה ה' ו- ו' שמשחקים יותר טוב מימני ומכל אחד אחר בקבוצה שלנו. קפצתי בבהלה קלה כשהילד שהיה מולי עם הגב, הנחית לפתע הנחתה לקבוצה היריבה, והקול שהחבטה שלו הפיקה נשמע כמו ירייה של אקדח.
שמעתי את אליס שואפת אוויר במהירות מהבהלה. נכנעתי וסובבתי את ראשי אליה. אוֹלִי ויולי צחקו קצת מימנה. מסכנה.. היא לא יודעת מה עוד מחכה לה, ובעצם לְמה היא תהיה מסוגלת בעתיד.
כלומר, בתנאי שהיא באמת תהיה עימנו בחוג.
מחשבה זו גרמה לאחד מפרפרי הבטן שלי להלום את ראשו בדופנות הקיבה. זה צימרר אותי.

אֵרוֹן, המדריך שלנו לימי רביעי, ביקש מאיתנו לקום ולהתחיל במתיחות. אחרי שכל הגוף שלנו התמתח, הוא הוביל אותנו מסביב למגרשים, לאחת מפינות האולם ופקד לרוץ עד החצי בזמן שאנחנו עושים משהו.
עושים ספרינט, עושים צעדי סיכול, עושים ברכיים לגובה הבטן, עושים עקבי לישבן וכד'..
באותו זמן כל כך שנאתי את כל העולם והתפללתי שהרגעים המבישים האלו יגמרו כבר. עם עקבים לישבן או צעדי סיכול שנראים כמו צעד תימני מגוחך, נראתי כמו אידיוט גמור ועוד מול אליס??
או ההפך, לראות את אליס במצב אידיוטי, עוד יותר גרוע.. עכשיו זה ייצרב לי בזיכרון עד יום מותי ואולי יצוץ לי במוח דווקא ברגעים הכי לא נכונים.
טוב, בזמן שאני מתפלל בכל מעודי שארון יגיד לנו ללכת לשתות ואז לחזור למחבטים שלנו, ראיתי את שֵאגִי, אותו הבן בגילי? זוכרים? מביט לטעמי קצת יותר מידי על אליס..
אתם עוד תראו.. אם הוא ימשיך ככה ואולי עוד למצב גרוע יותר, אני בהחלט לא אהסס להתל באוזנו שיש לה חבר. מוחה חה, נשק יום הדין..

"אוקי חב'רה, יום רביעי, יום המשחקים! אתם מתחלקים לקבוצות עד עשרים ואחת.."
לכל שחקן בדמינטון ממוצע יהיה ברור לחלוטין מה אמר עכשיו אֵרון. אבל לא התאפקתי וחייכתי בשקט לעצמי כשראיתי שאליס פוערת עיניים למשמע דבריו המוזרים.
התאספנו עוד קודם סביבו, כל אחד עם מחבטו, והוא התחיל לדבר ברשמיות. אחר כך הוא פנה אל אליס ושאל אותה ברוך לשמה.
"אליס" היא ענתה בקול מאוד נשי, שכנראה יצא לה בלי כוונה, וראיתי מזווית עיני את רביעיית הגמדונים מכיתה ז' מתלחששים זה עם זה. ומתוך ניסיון מהיותי בן- הם לא ריכלו עליה.
רק נסו לגעת בה, ואני מפיל עליכם שורת כיסאות פלסטיק מחוברים…
"אוקי, אליס, בגלל שאת חדשה כאן, את תהיי עם החברים שלך ותהיי יחד עם תומס בזוגות. הוא ילמד אותך פחות או יותר מה מתרחש בספורט הזה"
אליס הינהנה עם חיוך. אני מודה שמאוד שמחתי שהוא צירף את אליס אלי ולא אל שתי הבנות (שלפני יומיים) היו היחידות ממינן בחוג. ובלי להשוויץ, (באמת שלא) אני חושב שלפי דבריו של ארון, אני בהחלט אוכל ללמד אותה דבר או שניים על בדמינטון. אחרי הכל, אני הייתי כאן ראשון, אני המצאתי חבטה חדשה על שמי והבנות יהיו ממש עדינות איתה וזה יהרוס אותה על ההתחלה. בואו נגיד, למרות שהיא חדשה פה, לא מומלץ לוותר לה כל כך מהר.
אוי, אלי הטוב.. אני נשמע כמו סנוב רברבן מהשורה הראשונה! תומס!! תתעשט ומהר!!
בעוד ארבעתנו הולכים לכיוון המגרש הבערך פרטי שלנו (בגלל שאין פיצוץ של ילדים בקבוצה של החוג שלנו- אז רובם פנויים ואף אחד לא ממש תופס לנו את המגרש) אליס פנתה אלי ושאלה בלחש:
"תומס, למה הוא התכוון כשהוא אמר 'אתם מתחלקים לקבוצות עד עשרים ואחת' ?"
חייכתי חיוך קטן.
"את תקלטי את זה עוד מהר מאוד בהמשך- כשאומרים "עשרים ואחת" מתכוונים שמשחקים עד עשרים ואחת נקודות. אבל הקבוצות הם רק ארבעה"
אליס חייכה ואז לא התאפקה וצחקה צחוק קטן ומתגלגל שהתבדח על עצמה.
הרגשתי כאילו גור כלבלבים שעשוי מהצחוק שלה מתגלגל בתוכי ומדגדג אותי עם הזנב המקשקש שלו. למעשה, באותה מידה יכולתי להרגיש שכל החלקים האפרוריים בתוכי התחממו ונהפכו וורודים.
כך או כך- הרגשתי מאושר!!
הממ.. לרשום: לזכור להצחיק אותה לעיתים קרובות יותר.

נעמדנו שנינו מול אוֹלִי יולי והרשת הדקיקה, ואוֹלִי הנחיתה את כדור הפלסטיק הצהוב לרצפה, כדי לראות מי מתחיל.
הראש הלבן של הכדור נעצר והצביע על שתי הבנות והן פתחו את המשחק.
למעשה, לא ככה באמת קובעים מי מגיש ראשון. במשחקי בדמינטון אמיתיים יש צד מסויים במגרש הוא התחיל הקבוע. וגם יש עוד מלא חוקים נוספים לכך- אבל בגלל שלא ידענו אותם, ולא באמת רצינו לדעת אותם, נקבע כי הכדור יהיה זה שיחליט.

הבטתי באליס שעמדה לצידי. היא החזיקה את המחבט בצורה שגויה מאוד, ויולי כבר עמדה להגיש את המכה הראשונה, "רק רגע!" עצרתי.
"אתן רוצות שנשחק ללא נקודות, בשביל אליס?" יצאתי ג'נטלמן.
הבנות מיד הסכימו ושניה לפני שפתחנו במשחק הראשון של אליס, הראתי לה איך להחזיק את המחבט נכון. וכל השאר.. טוב, אינסטינקטים.

שיחקנו יפה והיו הרבה צחוקים. דבר שהיה מצויין עבור אליס. אף אחד לא היה רוצה לשחק את המשחק הראשון שלו באווירה דכאונית..
אבל הנה דבר יפה שלמדתי על אליס היום. היא בהחלט יודעת איך לצחוק על עצמה.
היא פספסה כל כך הרבה כדורים, וכל כך הרבה כדורים פגעו בה ולא ברצפה, שאם זה היה קורה לי- אני הייתי ממש מובך.
אבל כשחששתי מהרגע הזה, שאני אראה אותה במצבים מביכים, וכמעט בצרורות- הוא לא הופיע.
היא כל כך צחקה על עצמה (כשאחד הכדורים פגע לה באף, למשל) עד שהיא אפילו לא שלטה על עצמה וצנחה על הרצפה מרוב צחוק, והודתה בפשלה שלה, עד שאף אחד לא חשב שזה מצב מביך.
היא נראתה מאושרת.

שיחקנו ככה עד קצת לפני סוף השיעור, והתלמידים של קבוצת הליגה, שיש להם חוג אחרינו- התחילו להגיע; ובשונה מהחוג שלנו- לקבוצת הליגה יש הרבה יותר בנות בחוג.
כלומר, אם לנו יש שלוש, להם יש שש. וגם הרבה בנים (ארבעה) כמובן.
אך לצערי ולרוע המצב של כולם, הן מצאו לעצמן הרגל מגונה של לעשות חימום ולנעוץ בנו עיניים.
לעיתים הן אפילו התלחשו אחת עם השנייה, ומניסיוני כבן (שיש לו הרבה בנות רכלניות בשכבה) אני יודע שהן מרכלות עלינו.
אליס לא שמה לב אליהן, אבל אני, יולי ואולי כן שמנו. שמנו כיוון שאנחנו וותיקים בחוג, ואף פעם לא ממש אהבנו את בנות קבוצת הליגה.

למרות שהיה לנו חם, הזענו ובטח הגענו להרבה יותר מעשרים ואחת נקודות, המשכנו לשחק בכיף, ואז החלטתי שבא לי להשוויץ.
מה? אסור? פעם אחת ויחידה מאז תחילת החוג! מותר לי, הייתי ילד טוב עד עכשיו.
אוקי? מה כדאי לי לעשות? ממממ.. אולי אני אתן את החבתומס שלי? לאא.. יש פעמים שאני קצת מפספס וזה נראה מגוחך. לא כדאי להסתכן.
אממ.. אולי הטעיה בסגנון לוציפר? (כשבא אליך כדור מלמעלה ואתה נותן לאוויר מכה בכוונה כדי לגרום ליריב לחשוב שאתה מפספס, אבל בעצם, מיד אחרי כן- אתה נותן את המכה האמיתית והכדור עף אל היריב המבולבל. תמיד עובד- באחריות) ממ.. גם זה בעצם לא כדאי, שהיא לא תחשוב שאני מניאק אל בנות או משהו..
אהה! רק רגע! אני יודע! אני פשוט אבצע זינוק חתול בר! גאוני.. איך לא חשבתי על זה קודם..
(דרך אגב, כל השמות להשווצות שקראתם זה עתה- לא אמיתיות.. המצאתי אותן הרגע.. חה חה חה.. אבל נכון שזה נשמע קליט?)
חיכיתי לרגע המושלם שבו אחת הבנות תיתן לי כדור גבוה מאוד, ובאמת, אחרי פחות משלוש חבטות רצופות- יולי נתנה לי אבן (את המונח הזה לא המצאתי) וכשאני מכנס את כל כוחותי לעבר הכדור הזה-
שאבּלאם!! הייתם צריכים לראות את זה בהילוך איטי, זה יצא לי אדיר כל כך!!
דחפתי את עצמי למעלה בעזרת רגל שמאל- הנפתי את היד האוחזת במחבט שלי למעלה עד קצת לאחורי ראשי- רגל ימין החזקה שלי, מהתנופה, נתנה בעיטה לאוויר- וכשאני בשיא הגובה שלי, נתתי את החבטה- ובו בזמן רגל שמאל התחלפה עם ימין ובעטה אף היא באוויר.
לסיכום ההשווצה:
הכדור הגבוה נחבט בזמן ובאופן מרשים לעבר היריב שחשב שלא אוכל להגיע לגובה שלו.
נחתתי לרצפה כמו אלוף,
בדרך למעלה, בלי שהתכוונתי- החולצה שלי קצת התרוממה ו (חי חי חי..) ראו לי את הבטן הרזה והסקסית שלי,
כל הבנות בחוג נותרו פעורות פה.
חוץ מיולי ואולי, שצחקו בינן לבין עצמן כי אולי פיספסה את המכה המקסימה שלי (והן מכירות אותי מספיק זמן כדי לא להזיל מימני ריר).
אז בעצם, הבנות שנותרו לפעור פה היו אליס ובנות קבוצת הליגה.
הן פשוט… בהו בי, כאילו אלוף הבדמינטון האליל שלהן או מישהו פשט הרגע חולצה והתחיל לעשות שרירים.
ואני לא מדבר כאן על אליס.
בנות הליגה הסמיקו ברמה שלא תתואר.
בעצם זה קצת גרם לי להרגיש לא בנוח.
ואם להודות, אין לי בעיה עם הביטלס או משהו, אבל אם הייתי הביטלס באותם רגעים- לא הייתי אפילו מהסס ומתחיל לברוח; לפני שקבוצת בנות צווחות תתנפל עלי ותמעך אותי עם חיבוקים.

"חברים, אני מודה שנהנתי כמו שלא נהנתי הרבה זמן! מתי יש לכם עוד חוג כזה?" אליס דילגה בזמן שאנחנו הלכנו, חזרה מהיציאה מהאולם.
אמנם השעה הייתה רבע לשבע בערב, אבל עדיין היה אור, והשרב נשבר. היה מעולה.
"כל שני ורביעי, אז את מצטרפת לחוג?" שאלה אוֹלִי כשראינו את האוטו של אמא שלה מגיעה לחנייה.
כולם חיכו בשקט להחלטה של אליס. חיצונית אף אחד לא ראה זאת, אבל אני כמעט עברתי התמוטטות עצבים. נו! ! ! ! שתחליט כבר!! אני לא עומד בזה!! בהה- הה- הה..
"נראה.. אני אדבר עם אמא שלי לגבי זה.. החוג הזה יקר?"
"לא כל כך, ואם אמא שלך לא תסכים- תתני לה לדבר איתי, אני כבר אטפל בזה" יולי מתחה את האצבעות שלה.
כן כן.. ואם אמא של אליס בועטת את יולי מכל המדרגות תתני לה לדבר איתי. מקסימום אני אזמין שוטר..
נכנסנו לאוטו ואמא של אוֹלִי קידמה אותנו בברכה והופתעה לראות את האורחת החדשה.
אחרי היכרות קצרה, עמדנו לנסוע משם אך גילינו שאנחנו לא יכולים להיחגר.
אהה.. כן, דרך אגב, האם כבר ציינתי שאני מצטופף כרגע יחד עם אחותי וחברה שלה יחד במושב האחורי של האוטו? ובאוטו יש פאק כזה שאין בו חגורה אמצעית?
יוסטון, ווי האב אה פרובלם..!
אמא של אוֹלִי הדריכה אותנו לחגור את היושב האמצעי בצורת "איקס" עם שתי החגורות של שני הצדדים, וזאת לא הייתה משימה פשוטה.
אמנם חלום חיי התגשם במחציתו כשנאלצתי להיצמד אל אליס- פיזית- ולחגור אותה עם החגורה של יולי, אבל הריח של דאודורנט שלה הרג אותי..
הממ… אולי זה בגלל שאני מכיר יותר מידי זמן את ה"ליידי ספיד סטיק" של יולי מאז שהיא בת שתיים-עשרה, או שגיליתי על עצמי דבר חדש- אני לא סובל ריח של מלפפונים ויוגורט "רעננים" בתכשיר לנטרול זיעה..
וזה דווקא דבר מוזר, כי כשהיא נכנסה לאוטו לראשונה, לא עמדתי להשתעל לה בפרצוף.. אבל אולי יחד עם זיעה אחרי שיעור ספורט- בזמן שאמורה לא להיות זיעה.. טוב…. בואו נעבור נושא.
(ודרך אגב, זה ממש לא גרם לי לשנות את מחשבותיי אליה! עדיפה אבן חצץ מושלמת מאשר יהלום פגום!)

כשיצאתי ממקלחת הגורמה של ההורים שלי אחרי ארוחת הערב; התלבשתי התארגנתי ועמדתי ללכת לישון- חשבתי קצת על היום שעבר עליי. ואוו, לא כל אחד זוכה לדבר כזה.. אני בוודאי הבן הכי בר מזל בעולם! קודם הפרוייקט, אחר כך השותפות שלי לתפקיד של אליס, אחר כך ההצתרפות המיוחדת לבדמינטון!! בחיי! מעניין אם הגעתי לשיא של הדברים הטובים שקורים לי! כנראה שאני חסין מפני המזל הרע של:" יום קסום ומלא הרפתקאות" של אמא. היי, רגע, אולי הפאדיחה בבית ספר היה סתם! אני בן המשפחה היחידי שהברכה הזאת מתגשמת אצלו להפך!
גדול!
אבל רגע, די עם זה עכשיו, אני עוד אעשה לעצמי קארמה רעה!
כי כמו שידוע- כשמגיעים לשיא הגובה, אחר כך צריך לרדת… גם אם תרצה או לא..
קיוויתי שהירידה שלי, מתי שלא תבוא, אני אהיה מוכן אליה והיא תהיה עדינה איתי.
הנרי עבר במסדרון שליד החדר שלי והשמיע קולות מוזרים.
"הנרי?" שאלתי ושמעתי שהוא ממהר לנוס (לא יודע למה) אז החלטתי להניח לזה.. הנרי הוא ילד מוזר בכללי.
פיהוק גדול השתלט עלי והתכרבלתי היטב בשמיכה. עכשיו אני רק צריך להירדם.. וזהו.. אוף, אי פעם חשבתם כמה מעצבן וקשה זה להירדם?? אבל הכי כיף זה להירדם מהר מאוד! אבל ואוו, לפעמים יש את הלילות האלו שכל כך קשה להירדם עד שבא לך לתת אגרופים לקיר, לשרוט את הווילונות ולנשוך את הרגליים של הכיסאות במטבח.
פיהקתי שוב.
העיניים שלי נהיות כבדות יותר ויותר ולאט לאט הרגשתי עד כמה שאני..
ע י י ף . . . .

בהתעוררי מדשא ירוק שהתנועע ברוח כמו אצות תחת המים, שמעתי קול שהפיקה חיה לא ידועה. קמתי מימנו, והתחלתי לרוץ. הדשא הקר החליק בין הרגליים שלי כמו מים כשטסתי דרכו כמו ברדלס; חצי רץ וחצי עף.
נכנסתי לתוך יער והקול התחזק. כעת זה נשמע יותר כמו לוויתן או יצור מיימי אחר.
המשכתי לצעוד בין עצי האלון הנמוכים ומקולפי הגזע, שובר לרסיסים עלי שלכת יבשים שהיו על הקרקע. האוויר היה ערפילי כאילו היה מהול בחלב, וקרניי שמש זהובות, נוצצות, חדרו בין העלים והאירו במעט שיכלו את היער החלומי.
כשהגעתי לנקודה מסויימת ביער, ראיתי הבזק לבן לא ברור, אך איך שהוא ידעתי שהוא פנה ונעצר בצד ימין, כמה עצים לפני. ככל שהמשכתי להתקדם לאיפה שההבזק הלבן היה, ראיתי אותו יותר ויותר, ולבסוף, קפץ הדבר בדילוג חינני אך מפחיד מה לעבר ענף נמוך באחד העצים. התגלה כי ההבזק הלבן היה מין ציפור משונה, בעלת כנפיי מלאך לבנים וגדולים וגוף לבן- למרות שלא נראה כמו של ציפור. מאחורי הכנפיים הוסתר גוף וראש של מישהו, שכאילו לא רצה שאראה אותו.
מתחת לכנפיים התנדנדו שלוש פיסות בד לבנות, כמעט שקופות, שנראו כמו חלק מבגד.
התקרבתי עוד קצת, חושש שאבהיל את היצור המכונף.
וכפי שבאמת חששתי- היצור חש בי ודילג חזרה לקרקע, רחוק מימני.
לפתע נעלם.
הבטתי סביבי, לא רציתי שהכל ייפסק לפני שאראה אותו..
אך כאילו חש כך היצור, קולות של משק כנפיים נשמעו מעלי ומעל העצים, ולפתע נחת מולי מלאך. בהיר כל כך היה עד שנראה שנגיעותיו בקרקע מזהמות אותו עד מאוד.
הבטתי בפניו, ירא, ולפתע ראיתי..
זה לא היה מלאך כלל. עמדה מולי לא אחרת מאשר מין מלאך ממין נקבה, עם שיער שנראה כאילו כל תלתל ותלתל היה עשוי מקרני השמש הזהובות שחדרו ליער, פניה היו נקיות כל כך, היה לה מבט שאני בהחלט לא יכול לתאר במילים- כל כך סוחף, כל כך מהפנט, כל כך יפה ותמהוני.. אך הרבה יותר מאלו.
זוג עיניים היו לה, אישון שחור קטנטן ומבריק וסביבו תכלת חלבי כמו האוויר שעמד סביבנו.
רציתי לדבר, לשאול, אבל היא כאילו לא נתנה לי.
משהו בה גם לי להרגיש כל כך רגוע אך גם קפוץ וקפוא במקומי בעת ובעונה אחת.
השרירים היחידי שיכולתי להזיז היו עפעפיי עיני, והם נסגרו באיטיות מתענגת כאשר גב ידה ליטף לי את הלחי.
צמרמורת דוקרת עברה בגופי אך גם תחושה מדגדגת אי שם בין רגליי.. לא רציתי שתפסיק, אך היא עשתה משהו אחר.
היא קירבה את שפתיה אל אוזני, ולחשה, כאילו אלו מילותיה האחרונות והיא נותנת את כל כוחה להן:
"זאת אמת לעמיתה. אתה לא פַּארַאפְרוֹן.."

פקחתי בבת אחת את עייני. השעה הייתה שבע וחמישה בבוקר. שיפשפתי את עיניי והתהפכתי על הצד.
זה היה מוזר מאוד.. חלום הזוי לחלוטין.. נו, מילא.. לכל אחד יש את החלומות האלו.
עמדתי לחזור לישון בנעימים עד שלפתע הרגשתי משהו.
התהפכתי חזרה אל הגב והרמתי קלות את ראשי ואת השמיכה.
העורף שלי נחת חזרה אל הכרית, ומפרק היד שלי כיסה את עיניי בזמן שנשפתי אנחה מתוסכלת..
זה יהיה כבר הבוקסר השני שלי החודש שאני צריך לכבס בסתר.. מה נסגר איתי?!