הילדה המכונפת~ ¢◇«.. . פרק 4

פרק 4:
ובו אספר לכם על בוקר מפרך, על מעשיות הכדור נוצה, על איך שכיסחתי את יולי במכות "אחים", בנוסף- על חברוּת שגרמה לי לפעור את פי בתדהמה, על שני חתולים ועל חבילה לא צפויה.

אחרי שיולי יצאה לכיוון הבית ספר, מניתי ארבע דקות ויצאתי אחריה. אבא ואמא נסעו מזמן והנרי יחד עם אמא, כך שאני צריך לדאוג לעצמי בבקרים.
כבר הסברתי מדוע אני צריך לצאת אחרי יולי, לכן לא אכביר במילים, אבל בגלל שאני יוצא תמיד אחריה- מן הסתם שאני גם מאחר.
ממש עשרה מטרים משער בית הספר, אני כבר שומע (קבוע) את הצילצול, אבל תמיד עד שהמורה שלנו מגיע לכיתה, חולפות להן עוד חמש דקות, כך שתמיד יש לי זמן "פיצוי" על שעות האפס שאני תמיד מפספס להיות עם חברים.
אבל הפעם נכנסתי דרך השער, מחייך לכל העולם, לא דואג לזמנים או למורים, ופניתי היישר לאודיטוריום; מלוּוה בכמה מבטים של ילדים שתוהים וודאי למה אני כל כך ב-"שאנטי".

כשנכנסתי לאודיטוריום, זה היה כבר כששלושת-רבעי מלתמידי בית הספר היו כבר בכיתות (השאר היה באודיטורים / כיתות יב' שחושבים שהם סטודנטים), והרגשתי כמו כדור הקוצים שמתגלגל בשממה (ותאמינו לי, יש לנו הרבה כאלו באריזונה)
אבל כשפתחתי את שתי הדלתות המרשימות של האודיטוריום ונכנסתי אליו, פתאום התמלאה לי הזוויליזציה מחדש.
ילדים מהשכבה שלי היו שם, מסתובבים עם גיטרות, חישוקים, דפים עם טקסטים, בודקים מיקרופונים ומסדרים כיסאות מול הבמה הצנועה.
המראה הפסטיבלי הזה מצא חן בעיני מאוד!
חיפשתי את אליס בין כל ההמולה, אבל בינתיים מצאתי רק את החברה שלה.
"היי!" קראתי לעברה והיא מיד ניגשה אלי. היא בטח זכרה אותי מהספרייה.
"אתה מחפש את אליס? בוא אחרי.." היא הוראתה לי והובילה אותי לאחורי לוחות מתקפלים; שם בדרך כלל שמים את עודפי התפאורה והציוד.
"היי, אליס, הוא הגיע; המתלמד שלך" צחקה הילדה (שמאוחר יותר גיליתי שקוראים לה ליה) ואליס מיד סובבה את ראשה לעברי.
הפרפרים בבטן כמעט עשו לי חורים בקיבה.
אליס חייכה חיוך קטן וניגשה אלי, חובשת על ראשה מצנפת שינה עם פסים עבים – תכלת ושמנת חלביים מרוב היות הכובע ישן.
"תראו מה מצאתי פה" היא אמרה לשנינו.
ליה בחנה מקרוב את המצנפת.
לא יכולתי גם אני שלא לחייך, זה היה הדבר הכי חמוד שראיתי בחיים! (יחד עם המצנפת)
"הי תומס, מה שלומך הבוקר?"
"בסדר" אמרתי את המילה הראשונה שלי לאליס פנים מול פנים- בלי לגמגם.
הייתי מאוד גאה בכך.
"יופי, תשמור על זה ככה, אתה הולך להתענות פה די הרבה" היא הודתה והורתה לי לבוא אחריה.
אה, כן? שאני התענה פה? הא! הא! הצחקת אותי. אני יכול להתמודד עם זה, יש דברים הרבה יותר גרועים מלהתכונן לטקס. וחוץ מזה, עד כמה קשה זה יכול להיות?

וכפי שתיארתי בטעות אתמול בשיחת טלפון שלי עם אליס- באמת הייתי צמוד אליה כל הזמן. אבל לא יד ביד, זה לצד זו; אלא מאחוריה, כמו כלבלב קטן ומסתרך.
בכל פעם שהיא עלתה לבמה, עליתי גם אני. היא הראתה לי מה אלי לקרוא, ואני קראתי.
בתחילת הטקס אנחנו פותחים עם פסקה או שתיים בקשר לטקס תרומה לבית ספר (שזה הדבר הכי קיטשי ומשעמם בעולם, אבל שחובה לעשות אותו. נשבע לכם!! כל טקס זה אותו דבר ככה!) ואז אנחנו עולים מידי פעם לבמה ומזמינים איזה מישהו לעלות. ואחריו, את זה שאחריו, ואחריו ואחריו… נו, מילא..
למרות שזה יכול להתיש, אנחנו בערך תפקיד הכי חשוב שם.

אחרי שעה של עליות וירידות במדרגות במה רעועות וחורקות, עשינו הפסקה. התיישבנו, אני, אליס, ועוד כמה ילדים אחרים על השולחנות שנמצאים בדפנות האולם; מביטים בשאר הילדים שהסתובבו או ישבו במעגל מצומצם על הרצפה הקרירה, אוכלים כריכים וחטיפים שהם הביאו מהבית.
באמת שלא חשבתי על זה. היה לי רק בקבוק מים, אבל כולם עשו לי חשק לאיזה חטיף.
אוףף…
אליס הסתובבה אלי, אוכלת תפוח סמית' תוך כדי ושאלה אותי איך אני בסדר עד כה.
עניתי שאני בסדר גמור, אבל זה היה קצת שקר.
כשהיא חייכה לאומתי, שמחה שאני בסדר, והסתובבה חזרה, נאנחתי. טוב, אמנם הסכמתי לתפקיד הזה, אבל אני חייב לזכור- אם אני אפרוש עכשיו, כולם יחשבו שאני נמושה, ואני גם אחזור לשיעורים ואפספס את הזדמנות הפז שלי להיות עם אליס. לכן אני חייב לסבול את החזרות הבאות עד סוף שנה. וכמו שאבא שלי אומר לפעמים, שככל שהחזרות מתקרבות למופע עצמו- כך הן נהיות יותר ויותר קלות, וכיפיות.
זה היה נכון.
כבר בשעה השנייה, הכל זרם הרבה יותר מהר, ואפילו קרו הרבה יותר דברים שגרמו לכולם לעצור ולעשות אתנחתה של התגלגלות מצחוק (למשל, כשפטריק, שעושה עם עוד שני חברים שלו ריקוד ברייקדנס, החליק ונפל; או שמריה, אחת הקרייניות, התחילה להקריא את הטקסט שלה, כשהמקרופון לא פעל כלל, וכולם קראו לה לעצור- אבל היא לא שמעה.. כאלו דברים. ובכלל, כל העניין שלא היו מורים שותפים לזה, והכל הונהל על ידי בלבד- זה בהחלט תרם לאווירה הכייפית)
בקיצור, אני מודה. טעיתי. זה היה הרבה יותר קשה ממה שתיארתי לי, ולא היו לי רגעים אינטימיים או רומנטיים עם אליס בכל הקשור ל-"להיות צמוד אליה"; אבל לפחות היו צחוקים.

"היום יום שני!" צעקה יולי כמעט ישירות בתוך האוזן שלי, כשהייתי באמצע משחק המחשב "WOW" ולא רציתי לקום מימנו אחרי שהיא הפצירה בי כך.
"נו? אז מה.." המשכתי לעסוק בעניניי.
"מה זאת אומרת?! יש היום- בדמינטון!!"
קפצתי כמעט מיד. ההה!! נכון! בדמינטון! איך יכולתי לשכוח ולהמשיך להיתקע מול המחשב? משהו קרה לשעון הפנימי שלי? טוב, לא משנה, אני חייב ללכת להתארגן!
ואם גם אתם הרמתם גבה באי-הבנה, אז הרשו לי להסביר.
הבדמינטון הוא משחק ספורט שמורכב מכדור עף, טניס ותרנגולת. פחות או יותר.
החוקים שלו דומים מאוד לכדור עף- אסור שהכדור ייגע ברצפה או ברשת, מותר לגעת בו רק פעם אחת (אבל מאידך, אסור להעביר אותו לזוג שלך- אם ויש לך זוג, כמובן) אבל יש בו מגרש דומה; כדור ומחבט- כמו לטניס. ואיך התרנגולת קשורה? טוב, דבר ראשון- כדי שזה לא יהיה אותו דבר כמו טניס- מישהו הִיצר ודיקק את המחבט (כך שהוא בקושי שוקל מאה גרם) וחיבר לכדור גולף כמה נוצות לבנות מאחור.
ואם זה נשמע לכם כמו משחק להומואים, אז תדעו לכם שבאמת קל לטעות פה- למשל כשמישהו אומר לכם "תיזהרו- אני מביא עכשיו אבן!" או "סמאש". אל תתחילו לפענח מה זה- תברחו.
כי בדמינטון, או בשמו הפחות פלצני- כדור-נוצה, זה משחק ממש [אבל ממש] אלים.
הו הו הו.. אתם באמת לא רוצים לחטוף סמאש למפשעה (זה קרה לילד מהחוג שלנו.. מסכן) או איזה "שטוח" לתוך העין. זה יכול כמעט לעוור אתכם!
והאם אי פעם יצא לכם לשחק משחק ספורט שתוך פחות משתי דקות, אתה כבר מזיע, חם לך מאוד מאוד ואתה מתנשף כמו סוס? ובכן, אולי כן, אבל אני אומר לכם; שההנפות מחבטים והדילוגים מפה לשם לא יטעו אתכם.
אבל למה אני מספר לכם את כל זה? הרי אתם בטח כבר ניחשתם שאני נמצא בחוג כדור-נוצה. ובכן, ידידָי- אני מספר את זה כדי שתתהו למה אני נמצא לעזאזל בחוג כזה אלים, וכדי שתספרו את זה לבנות דודות שלכם והן ידלקו עלי.
טוב, האמת היא לא באמת שאני בחוג כדי להרשים בחורות (בעצם אולי קצת- כי יצאה שמועה שבנות נמשכות יותר ל-"בד-בוייז". אבל זה בקושי אחוז מהמאה אחוזים שמסבירים למה אני בחוג.)
אני נרשמתי כי זה נשמע לי מגניב (וזה בהחלט הצליח להוכיח את עצמו ככזה)
ההו! ואפילו המצאתי חבטת הרמה משלי! אני קורא לזה- "חָבַתוֹמַס!"
אבל לאחרונה, בין אם אני רוצה או בין אם לא, אני חייב להיות בחוג.
טוב, למה את שואלים.
ההה… כי גם יולי הצטרפה.

כשיולי הצטרפה, לא התרגזתי או מחיתי עליה או משהו כזה.. דווקא זרמתי איתה, למרות שהייתי מעדיף להמשיך לבדי. אבל אל תחשבו שאני מסכן, עוד לא שמעתם הכל.
כל שני ורביעי אני נוסע איתה (אמא מסיעה) לעיירה הקרובה למקום בו גרנו, שם יש את האולם ספורט, שחוץ משני סלי כדור-סל, הוא מוקדש אך ורק לבדמינטון.
כמו היום.
למזלי, הבנות היחידות בחוג הן אחותי וחברה שלה (אני כבר מגיע לזה) וזה בטח יצחיק אתכם, אבל הן הכי גדולות בחוג. כל השאר הם בנים בכיתה ז' (והם הכי טובים לקבוצה שלנו), אני בכיתה ח' יחד עם חבר שלי לחוג (הוא גר רחוק מאיפה שאני גר, לכן אנחנו לא "חברים חברים". אנחנו לא נפגשים אחר צהרים, נמצאים בקשר או משהו כזה..) שהוא לפעמים מציל אותי כשאני לא רוצה לשחק מול הבנות או נגד ה"קטנים";
ושני מדריכים, אחד ליום שני ואחר לרביעי, שהם גם חלק מהחוג, רק בקבוצת הליגה. נערים בכיתה י' או יא', שהספיקו כבר להשתתף בתחרויות בחו"ל. לכן אנחנו מכבדים אותם, אבל תמיד אוהבים גם "להחליק" להם איזו כאפת שטות בעורף, ולצחוק איתם כשהם מורים עלינו לרוץ סביב כל האולם כעונש, כיאה לבנים מפגרים בגילינו. (אל תביטו בי, אני דווקא לא מאמץ את הנוהג הזה)

עכשיו, בקשר לחברה של יולי. האם כבר סיפרתי לכם על רות? טוב, אני משער שלא. כיוון שחוץ מההורים שלה, אף אחד לא קורא לך בשמה הפרטי. כשיולי הכירה לי אותה, זה היה כששתיהן היו בגן. ועד היום הן חברות, כך שאני כבר התרגלתי לחברתה.
לחברתה, ולכינוי שהודבק לה.
אוֹלִי. ככה קראו לה עוד מכיתה א'.
אוֹלִי, ילדה, ובכן.. מלאה.. אבל עם חיוך ועיניים כחולות צוחקות. תמיד מקפידה על טיפוח ועל המראה החיצוני שלה, ולמרות שאני רואה אותה פעמיים בשבוע, עם טרנינג, שיער אסוף רגיל, מזיעה וסתם עם חולצה רגילה ופשוטה.. אני יכול לראות עליה שיש בה ניצוץ.

כשחזרנו, אני ויולי מהחוג, (ואני חייב לציין שזה היה יום שרבי במיוחד לעונת האביב) אמא מיהרה להחליף נעליים לנעלי פגישות שלה (וזה אומר שיש לה פגישה חשובה בעבודה), חידשה את הפודרה שלה, נופפה לנו לשלום, אמרה שנאכיל את טופו ואת החתולים; שאבא יחזור עוד שלוש שעות לכל היותר ושנחמם ארוחת ערב (אלא אם אנחנו רוצים לאכול עם אבא ארוחת הִיפִּים!) פקדה עלינו ללכת להתקלח וטרקה את הדלת מאחוריה בחיפזון.
"אני במקלחת של אמא ואבא!!" קראנו שנינו באותו זמן.
אמנם יש לנו שתי מקלחות בבית, אבל המקלחת בקומה התחתונה סתם עלובה, צפופה ויש בה תמיד ריח של חומץ (אין לנו מושג למה) ואילו המקלחת בחדר של הורים, נחשבת לסוויטת חמישה כוכבים; ווילון, מדרגה לשבת בתוך האמבט, ללא ריח מוזר וחלודה בפינות החדר, [איפה שהאריחים של הקיר והרצפה חטפו עובש משלוליות מים שוגגות], ללא צפיפות וגם עם הקרם גוף המיוחד של אמא, שהיא לא מרשה לנו להעביר ממקלחת למקלחת.
אה! וכמובן, שאתה יוצא מהמקלחת העלובה- אתה יוצא היישר למסדרון עם החלון הרחב שמשקיף לרחוב, שאם לא פיקחת מספיק טוב- כל העולם ואישתו רואים אותך.
ואין צורך להוסיף שאצל אמא ואבא החדר סגור, יש מגבת מיוחדת שהם קנו בחנות לכלי בית שיוצרה במיוחד כדי שיעמדו עליה ויתנגבו אחרי המקלחת- בלי להרטיב את הרצפה, טוב.. אני יכול להמשיך עד מחר בהשוואת המקלחות בבית שלנו;
אבל אני אפסיק עכשיו כדי לא להעליב את המקלחת המעפנה שיש לנו, וכדי שאני אספיק לעקוף את יולי לפני שהיא תיכנס ותנעל את עצמה בחדר של אמא ואבא!!!

למזלי, אולי בגלל הבדמינטון (שבו אתה צריך זריזות ומהירות מחשבה) הצלחתי לתפוס לה בחולצה לפני שהיא תפסה את הידית בחדר שלהם.
משכתי אותה אחורה חזרה לסוג הרחבה הקטנה בין הקומה התחתונה לעליונה (שהיא קומה פיצית שמורכבת משטח רצפה קטנטן שסביבו ממוקמים- החדר שלי, של יולי, של הנרי ושל ההורים; שני גרמי מדרגות- אחד בעל שלוש מדרגות לסלון והמטבח- והשני בעל.. לא יודע, לא ספרתי.. לעללית גג. שהיא קומת המחשב, הטלויזיה והצעצועים שלנו.. אז בחזרה לסיפור!) , ומשם היא תפסה את כף ידי האוחזת בחולצתה, וניסתה לתלוש אותה מימנה בכל כוחה, יחד עם צעקות וגידופים. שנינו איבדנו שיווי משקל והידרדרנו לקומה התחתונה.
אלוהים אדירים!!! את כל השלוש מדרגות הידרדרנו!! ואחרי שמצאנו את עצמינו על הרצפה, והיה שקט לשלוש שניות, יולי מצאה חור בחולצתה. ומשם הריב המשיך.
רבותיי, דלפק ההימורים נמצא מצד ימין ומוכר הבוטנים יעבור בין המושבים שלכם. ורק המלצה, אני הייתי מהמהר עלי. לא שאני נרקיסיסט או מישהו, אני פשוט מרגיש חזק היום!!
שלא תחשבו, כשאני ויולי מתחילים ללכת מכות, זה ממש קרב איילים מחודדי קרניים בעונת הייחום! אהה.. את יודעים מה.. נהמר את זה לקרב בין שני דובים ממש מרוגזים..
בגלל שהיא הבכורה, היא לא תרשה לעצמה להפסיד לאחיה הקטן, ובגלל שאני אחיה הקטן (וגם בן..) אני לא מרשה לעצמי להפסיד לאחותי הגדולה. [למרות שהיא גדולה בסך הכל בשנה]
כך שיוצא מצב שאנחנו עומדים על שתי הרגלים, זה מול זו, מקללים ורושפים קיטור; מושכים בחולצות, בשיער, נותנים סטירות עם ציפורניים, בועטים, מנסים להפיל זה את זו על הרצפה, וכד'..
אתם יודעים. קטטה רגילה סתם בין אחים.
רק ששכחנו שאנחנו לא האחים היחידים במשפחה.
הנרי יחד מהקומה העליונה עם שלט טלוויזיה ביד ומבט הזוי על הפנים. אולי זאת לא הפעם הראשונה שהוא רואה אותנו הולכים מכות, אבל הפעם כנראה הוא צפה באיזה סרט.
כך או כך, הוא פשוט עמד בראש שלושת המדרגות וצעק:" אולי תהיו יותר בשקט!? אתם ממש מפריעים לי!!" ועלה חזרה.
הבטנו בו עולה לקומה העליונה, ואני עשיתי שגיאה גדולה כשמצאתי לנכון באותם רגעים לעצור את הקרב ולהישען עם כפות ידי על הברכיים שלי, ולהתנשם.
יולי, לאומת זאת, תפסה את זה ו.. פאאףף! ! ! ! העיפה לי בעיטה לצד הירך שהפילה אותי לחלוטין לרצפה.
צעקתי במחאה. ניסיתי לקום, אבל הכאב רטט בתוך הירך שלי ושיתק אותה כמעט לחלוטין. רציתי לקום אליה, להראות לה שהיא עדיין לא ניצחה! אבל הירך המעצבנת שלי כאילו קיבלה חיים משל עצמה והחליטה לא לזוז באותם רגעים! זה ממש ממש תסכל אותי והגביר את כעסי. אבל זה היה רשמי כבר- היא הביסה אותי.
קיללתי אותה, כי זה מה שנשאר לי לעשות יותר..
שמעתי את דלת ההזזה במקלחת גורמה של אמא ואבא וגם את זרם המים, ואחרי חצי דקה בערך אחרי כן, הצלחתי לקום.
אחחחח… עדיין כאב לי, אבל השיתוק התפוגג כמעה.

אמנם היה לי אפילו יותר חם מאשר אחרי הבדמינטון, אבל לא רציתי להתקלח במקלחת הנלוזה עם הצפיפות והריח של החומץ, שלא יוצא לך מהאף גם אם תסניף סבון נוזלי, שיהפוך לתחליף לנזלת שלך..
אז נאלצתי לחכות עד שיולי תסיים.
אוי, נו, באמת.. שחכתי שיולי היא בת, ורק אחרי רבע שעה היא נזכרה לצאת החוצה.
אה.. כן…. וגם- שעה עד שהיא סיימה להתלבש שם בפנים! ! ! ! ! !
בכל אופן, בעודי דופק את הראש בקיר מהייאוש, הטלפון צילצל. לא עניתי. שיקפצו לי כולם, אני לא עונה, בחדר של אמא ואבא יש גם טלפון, שיולי תענה.
היא לא ענתה.
"יולי, תעני!" קראתי.
המכשיר המזורגג עדיין צילצל.
"יולי!!!" צעקתי.
זה פסק.
אררגג… יולי המעצבנת.. ניגשתי לראות מי היה המתקשר שלא שרד את החיוג שלו אלינו. הרמתי את הטלפון שבסלון מהקן שלו ולחצתי על "השיחה האחרונה".
המספר שעלה על המסך היה מוכר.. אוי לא.. הוא היה…..
יותר מידי מוכר!!
"יולי!!! רגע!!!!" צעקתי וטסתי לעבר החדר של אמא ואבא.
פאחח!! הטחתי את עצמי על הדלת ודפקתי עליה.
"יולי, ענית??" נלחצתי. הפרפרים בבטן חזרו באופן לא רציונלי.
לא נשמעה תשובה
אבל אחרי חמש שניות יולי אמרה "הלו?"
קימצתי את אגרופיי והלכתי אחורה כמה צעדים עד שצנחתי לאחת הספות. נשפתי אוויר וקפאתי במקומי, מנסה להאזין.
"כן? מי זה?" שמעתי את יולי.
היה שקט לכמה שניות, שבו מי שהתקשר מדבר. התחלתי לשחק עם הציפורניים שלי.
"אליס?! זאת את?! באמת??!!" יולי התרגשה לפתע.
זקפתי את ראשי מהר יותר ממהירות האור.
שמעתי את יולי מתחילה לדבר לטלפון כמו בת עשרה טיפוסית, ואחרי דקה וחצי של קישקושי בנות מפגרים, כבר התחלתי להאמין שזאת לא האליס שלי..
כלומר, לא שהיא שלי.. אממ.. התכוונתי להגיד.. לא משנה..
אבל רגע.. המספר היה זהה! אני כמעט יכול להישבע!
נאלצתי להמשיך להאזין.
"אוקי, יופי! יופי! אני אגיד לו.. ביי חמודה!"
נשמע ניתוק ויולי פתחה את הדלת כמעט מיד לאחר מכן. תופסת אותי מצוטט.
"אתה לא צריך להתאמץ, אני בכל מקרה צריכה להודיע לך שמחר צריך להגיע לאודיטוריום בשעה…. רביעית חמישית"
היא סיכמה.
"אז זאת כן הייתה אליס שלי.." אמרתי בקול רם.
יולי הסתובבה אלי וגיחחה. התפללתי שהיא לא הולכת לרדת עלי עכשיו.
"כן בטח, אליס שלך!" יופי, מזל, היא לא.. היי רק רגע..
"למה לא? היא איתי בשכבה!"
"אז מה, זה ממש לא קשור? אתה יודע בת כמה היא?" ריח הסיגליות, הקרירות והניקיון שנדף מימנה דגדג לי באף; רצון עז ביותר להתרחץ עלה בי. אבל הייתי חייב לברר מה היא זוממת פה.
"כן, אני יודע.. היא בת חמש עשרה.."
"יופי! אז זה אומר שהיא אפילו לא בגיל שלך!"
"לאן את חותרת? מממ???" עקבתי אחריה כשהלכה לכיוון החדר שלה.
יולי נאנחה ופתחה את הדלת. היא הסתובבה אלי.
"אתה כנראה לא מעודכן. אליס "שלך" לא ממש נחשבת שלך; היא בת חמש עשרה, כמוני- ואנחנו חברות כבר מכיתה ז', גאון" היא גלגלה עיניים עם חיוך פיצפון בסוף המשפט וטרקה את הדלת מאחוריה.

מה?
כיתה ז'?
מכיתה ז' אחותי ואליס חברות?? איך לעזאזל זה חלף על פניי בלי שאשים לב??!!
לא לא לא לא, לא הגיוני שאם היא חברה שלה שלוש שנים- לא ראיתי אותה אצלנו בבית לפחות פעם אחת?? אה! הנה! זה ברור! היא עובדת עלי! יולי משקרת!
אבל אם ככה.. איך היא כל כך התרגשה כשהיא דיברה איתה בטלפון?
אוף.. זה היה מסובך.
מסובך, אבל, לעזאזל, זה אכל אותי מבפנים! הסקרנות!
דפקתי בעדינות על הדלת "אהה.. יולי, תגידי רגע, איך זה הגיוני שאת חברה שלה שלוש שנים ולא ראיתי אתכן ביחד אפילו לא פעם אחת?"
הממ.. נראה איך תענה על זה!
"זה באמת כל כך חשוב לך, תומס?"
"כן! אני רוצה הוכחות!"
"תעזוב אותי בשקט, תומס.."
"הנה! את משקרת!"
"אוףף.." היא פתחה את הדלת.
" ההה… בסדר, בסדר, אם אתה כל כך רוצה לראות אותה מקרוב יחד איתי, מה דעתך שאני אבקש מימנה להצטתרף לחוג בדמינטון וזהו?"
הרגשתי כאילו מישהו לחץ על איזה כפתור אדום אי שם באיזה מקום בעולם, והר של דינמיט התפוצץ עכשיו בתוכי..
יולי.. את גאון…
אבל ביחד עם זה.. אוי לי.. הרעיון הזה אפילו הפחיד אותי מעט..
יולי בהתה בתקרה.
"אתה יודע מה? אני אדבר איתה כבר מחר על זה!" היא חייכה חיוך ללא שינים ועמדה לסגור את הדלת.
היא עצרה ברגע האחרון וריחרה את האוויר בעודה מביטה בי.
"אתה ממש מסריח, אולי תתקלח כבר?"

ניגשתי לפח ברזל שבו אנחנו מאכסנים את המזון חתולים שלנו. שלושת החתולים התקבצו סביבי: ססיל, לאקי, וביץ'.
ססיל היא כביכול המלכה של הבית. היא הייתה פה עוד לפני שביץ' ולאקי נולדו. היא כמו זקנת השבט, רק לא פראיירית. היא אוהבת להציק לביץ' ולטופו, ויש לה מקום כבוד שמור עם אחת הכריות משענת של הספה ואפילו אנחנו יראים להתקרב לשם.
את ביץ' ולאקי מצאנו תחת העץ של השכנים שלנו, שגולש מעט לרחוב ומעט אלינו.
הם היו גורים, אחים- ביץ' היא הבת ולאקי הבן.
האמא שלהם העבירה את שאר האחים שלהם למקום מבטים, שם היא תוכל לטפל בהם כראוי, אבל ממש לפני שהיא הספיקה להעביר את ב'יץ, לאקי ועוד גור שלישי, הגיעו כלבים.
לרוע הזמל, הם הרגו את הגור השלישי, אבל את ביץ' הספקנו לקחת משם בזמן, והברחנו את הכלב שתפס בפיו את לאקי. הגור נפל מבין שיניו של כלב והתחיל ליילל.
מאז קראנו לו לאקי כי הוא בר מזל (ואוו, איזה שם מקורי זה..) וביץ' קיבלה את השם שלה בגלל היותה אוהבת מושבעת של חוף הים.
סתאאם.. נראה לכם?
זה בגלל שהיא סתם רעה לכל דבר שזז. ולא רק זה- כשקוראים בשם שלה- היא לא באה, בשונה מלאקי או ססיל. אבל לא נורא- היא ממש חמודה בכללי.
וזהו, זה סיפורם של החתולים שלנו. היי, דרך אגב.
את הכלבה שלנו, טופו, הג'ינג'ית המעצבנת? מצאנו ברחוב, ואימצנו אותה. ועד היום אנחנו עדיין מתחרטים על כך..

הלכתי להתקלח. ובשונה מיולי, סיימתי הכל, כולל התנגבות ותלבשות- תוך עשר דקות.
כשירדתי לסלון, יולי הייתה עם המחשב הנייד שלה, ואבא נכנס במפתיע לתוך הבית.
טופו והנרי קפצו עליו לשלום אבל הוא השמיע אנקה של איש בן חמישים שסובל מכאבי גב, ואז גם הבנתי למה.
הוא סחב חבילה שנראתה כבדה, ויחד עם כאבי גב וילד בן עשר וכלבה מנג'סת, אוו.. הגב התחתון.
"היי אבא" אמרנו אני ויולי אחד אחרי השני.
"היי יולי, היי תומס.. הי הנרי. מה שלומכם ילדים?"
"בסדר" ענינו אני ויולי אחד אחרי השני.
"יולי ותומס רבו מכות קודם!!" הנרי התפרץ לפתע.
"הנרי!!" שנינו בבת אחת החזרנו לו התפרצות.
הנרי רץ והתחבא מאחורי הקיר, מצטחק.
"זה נכון?" שאל אבא, מביט בנו במבט שלא יקבל מצידנו חירטוט מצטדק דרך זגוגיות המשקפיים הדקיקות שלו.
"אההההמממ…" זה בערך מה שיצא לנו מהפה. אבא הוסיף והניח ידיו על מותניו.
"יולי עיצבנה אותי"
"לא נכון! את משכת לי בחולצה!"
וממש לפני שפרץ התווכחות רעם בינינו, אבא הפריד כמעט מיד.
"בסדר, בסדר, נסדר את זה אחר כך; תומס יש לי משהו בשבילך מהאחים שלי!" הוא חייך, והעביר נושא, ממש כפי שאנחנו רגילים אצלו.
רק רגע אחד.. מהאחים של אבא?! זה אומר מהדודים שגרים בקצה השני של המדינה! יש!! אז הם בכל זאת זכרו אותי!
אבא הניח את החבילה שהוא הביא עימו על השולחן קפה שבאמצע הסלון ואני ניגשתי.
אפילו יולי סגרה את הלפ-טופ שלה והתקרבה.
הנרי ניסה "לעזור" לי לפתוח את החבילה, אבל סילקתי אותו מימנה.
על הנייר החום היה כתוב:" לתומס האלוף" וזה היה קצת מפגר. לא יודע איך להסביר..
טוב, אולי בעצם אחרי שפרמתי את חוטי השמשון שליפפו פעם אחת מכל צד את החבילה, קילפתי מעל הקופסה את נייר המשלוחים החום, ופתחתי את הקופסה, הבנתי שזה בעצם לא היה כל כך דבילי.
הנרי אמר בדיקציה מובהקת:" ואוו!"
יולי חייכה חיוך ענקי,
אבא שיחק עם האצבעות שלו בהתרגשות מחוייכת, מחכה לראות איך אגיב,
ואני.. ובכן. בטח גם אתם תוצפו אושר הנדמה כמו כאין קץ, כאשר תשלפו מתוך סלסולים של נייר גרוס מחבט כדור-נוצה מבריק, שידיתו עדיין עטופה בניילון נצמד.
"יואלוהים.." היה הדבר שאמרתי כשבחנתי את המחבט.
הוא היה ארוך במידה, וקל במידה; הוא היה בצבעים כחול ושחור שהשתלבו אחד בשני, בעוד פה ושם, כאילו מלאך מדלג פיזז מעליו, ונגע במקומות אקראיים אך אומנותיים ברחבי הברזל של המחבט, הותיר סימנים חלושים ומבריקים של כסף.
התפעלתי מאוד!
קמתי ושיחקתי ביראת כבוד וב"סלואו-מוושן" כמה מהלכים ידועים בבדמינטון. לא מסיר את עיניי מימנו.
"הו! הו! תומס!! תקרא לו ארתור!" הנרי קפץ לידי.
"אתרור? למה? מה הקשר?"
"תראה" הנרי הצביע על הרשת של המחבט, וגלגל עיניים כאילו זה המובן מעליו.
על הרשת היה כתוב "GoldSton" מה?! זה מחבט של "גולדסטון"?! אין מצב, זאת בערך החברה הכי נחשבת לייצור חפצים למשחקי כדור-נוצה!!
"יואו! אבא! אני חייב להתקשר להגיד תודה! זה בטח עלה מאות דולרים!"
אבא צחק ברווחה, בנחת.
אני חייכתי.
"תביא לי לראות.." ביקשה יולי. נתתי לה. לפתע נזכרתי, חזרתי אל הנרי.
"אז רגע, הנרי, למה שאני אקרא למחבט ארתור? איך זה קשור בכלל?"
הנרי שילב ידיים.
"בזמן שאתם הייתם בחוג שלכם, אני קראתי קצת על המשחק- ואתה יודע על מי פתחו בכלל את חברת "גולסטון?" לא. טוב, לא ציפיתי שתדע.. על שם ארתור גולסטון!! שהיה אלוף העולם מספר אחד בכדור-נוצה! עד שמת בפברואר, 1942 ואביו פתח את החברה"
פערתי עיניים לאומת הנרי. גם אבא היה שמוט לסת.
"אהה.. לא אמרת שראית סרט קודם?" מיצמצתי בעיניי.
"אה.. כן, "התחלה" סרט נהדר; דיבוב לאיטלקית, בלי כתוביות, אני באמת צריך להתאמן על השפות האירופאיות שלי.." הוא עלה חזרה למעלה.
אבא שרק. "ראית איזה ילד חמוד? אין לי ספק שיום אחד הוא יהיה כמוכם, תלמיד מצטיין בכיתה ואולי אפילו פרופסור!." אבא חייך.
אני עדיין לא הייתי בטוח אם הוא עבד עלי הרגע או לא, אבל בכל מקרה, אם זה נכון- כנראה שלהנרי יש הרבה זמן פנוי בשעות אחר-הצהרים שבהם הוא כנראה מעדיף לא לשחק ב"פיצוץ הזומבים" במחשב.
"הה.. אבא, תומס לא יהיה פרופסור" הקניטה יולי "הוא יהיה עסוק מידי בלהשוויץ לאליס עם המחבט החדש שלו"
"יולי.." סיננתי וניסיתי לחטוף מימנה את המחבט.
"ממ! אליס? מי זאת?" שאל אבא, תמים ולא חושד.
"אף אחת.." עניתי מהר מידי ויולי שחררה ועזבה את המחבט. החזרתי אותו בליטוף קל לקופסה.
הסתובבתי חזרה ליולי; ואם מבטים לא היו יכולים להרוג / להעביר מסר חד וחלק כמו הודעת טקסט באימייל, יולי בכל מקרה קיבלה מהמבט שלי את ההוראה שמכאן לא צריך להגזים, ולהניח לנושא. היא השפילה את ראשה ומיד הרימה אותו חזרה לאבא.
"מישהי מהחוג" ועלתה לחדר שלה.