הילדה המכונפת~ ¢◇«.. . פרק 3

פרק 3:
בו אספר לכם על הצעה בלתי ניתנת לסירוב, על פאדיחה איומה, על בחירה קשה במיוחד, על צפרדע בנודלס, על שיחת טלפון שגרמה לי לחייך כמו מפגר, ועל המורה המדהים ביקום להיסטוריה.

"היי, תומס! אולי אתה רוצה להיות חלק מהפרוייקט איתנו?" אחת הבנות לפתע עלתה על הצעה. הרמתי את ראשי וניסיתי להביט על כולן בבת אחת. קצת התביישתי להביט לאליס בעיניים. אבל כך או כך, הייתי מופתע.
שאר הבנות התלהבו מהרעיון ועודדו אותי להסכים. אהבתי את זה ששלוש בנות מעודדות אותי, וזה גרם לי להרגיש מיוחד ואהוד. שלא תבינו לא נכון, אני בסדר לגמרי עם בנות, אני לא מתחנן לתשומת לב מהן או משהו, פשוט אף פעם לא הייתי בידידות כל כך קרובה לשלוש מהן בזמן כל כך קצר, וכבר הן רוצות בהתרגשות שאצתרף למיזם שלהן. ואוו, הרגשתי באופורייה מטורפת!
"אהה… אבל מה אני צריך לעשות בפרוייקט?" לא יכולתי להסתיר חצי חיוך שעלה על פני והתחלתי אט אט לעזוב את ההיסטוריה.
ילדה אחת התחילה להסביר לי שאם יש לי כישרון במשהו- מכירה, נגינה, פעלולים וכדומה, אני אעשה מופע!
טוב.. אני לא מנגן. אולי קצת על מפוחית.. ולא יודע פעלולים. אבל אני יודע להזיז את האוזניים! אמממ… אבל נראה לי שזה לא יכניס הרבה.. אז אולי אני אמכור דברים. לאאא… אני גרוע במכירות. שנה שעברה, ניסיתי למכור עם יולי לימונדה ומיץ תפוזים בגינה הציבורית, והברחתי חצי מהלקוחות. טוב, לא הברחתי ממש. אבל יולי אמרה שהם לא קנו בגללי. ואולי היה צדק בדבריה.
המבט שלי נתפס לשתי שניות עם המבט של אליס. ולפתע הבנתי שאני ממש רוצה להיות חלק מהפרוייקט הזה. אבל איך אני אגיד לבנות שאני לא טוב בהצעות שלהן?
ניסיתי למצוא את הניסוח הכי עדין שאפשר, ולבסוף אמרתי:
"אהה.. תשמעו, אני חייב להודות שאני לא טוב במכירות או בכישרונות. למעשה, אני גרוע בזה ממש.." ואז מצאתי את עצמי חופר להן על המכירת מיצים שלי ושל אחותי.
חתיכת מטומטם..
הן בהו בי כמה שניות ולא היו בטוחות אם אני צוחק איתן או מדבר ברצינות, וכבר מבטים מאוכזבים נוצרו לאט על פניהן. כנראה שהן ציפו שנער מצחיק וחברותי כמוני יהיה מוכשר במשהו.
כבר הייתי בטוח שהן יגידו לי בעדינות שאני לא מתאים למרות זאת, אבל אז אליס התערבה. וגרמה לי להחסיר פעימה.
"אולי הוא יהיה מנחה יחד איתי? אתן זוכרות שדיוויד ביטל ובסוף הוא כן מנגן על גיטרה יחד עם קייטי. אז הוא יוכל לעלות איתי על הבמה בכל פעם ולהזמין את הילדים שמופיעים."
כל כך הייתי מופתע ומאושר, בייחוד כי זה בא מימנה, עד ש, תסלחו לי, כמעט חטפתי זקפה ספונטנית. כמעט! אני מזכיר..

"את צודקת! תומס, אתה טוב בלהנחות?" שאלה אותי הילדה שישבה לידה. ושאר הפנים של הבנות אורו לפתע.
"אא.. בטח!! ברור!" עניתי, וכשחשבתי על זה. זה די נכון! אין לי פחד קהל, אני כריזמתי, הומוריסטי, לא בולע מילים, בעל קול רדיופוני, פוטוגני, ואם אני ואליס נהיה יחד- אפילו בעבור מיליון דולר אני לא אסרב!!

"מצויין! אז תבוא מחר בשעתיים הראשונות של הלימודים לאודיטוריום, שם אנחנו נראה לך מה התפקיד שלך, ומתי ובלה בלה בלה.." חייכה הנערה שהסבירה לי מה עושים.
מצוין! דווקא מתאים לי לפספס תמורת כמה משפטים מידי פעם שעות לימוד.
היי, רגע. מחר בשעתיים הראשונות של הלימודים? זה אומר יום ללא אזרחות וללא מדעים! או יאה!! העניין הזה הופך לטוב יותר מרגע לרגע!

כשנשמע הצילצול יצאו כל ילדי הפרוייקט מהספרייה יחד איתי. לא עשיתי שום שאלה בעבודת העונש שלי בהיסטוריה, ובעצם זה גם לא ממש היה אכפת לי כרגע! הדבר היחידי שיכולתי לדמיין היה אותי ואת אליס על הבמה, י ח ד . . .
ואוו, אהבתי את הרעיון! ובייחוד אהבתי שזה מה מימנה! אולי גם היא מרגישה משהו כלפי?? בחיי, הסקרנות אכלה אותי כאילו אלפי חולדות כירסמו את פנים גופי. או שאלו היו סתם פרפרים בבטן?

ג'ון פגש אותי בהפסקה באמצע השכבה. הוא שאל למה לא חזרתי לשיעור, כי הוא יודע עד כמה שאני גומר שיעורי בית ומבחנים יחסית מהר. הסברתי לו על הפרוייקט שנחת עלי כמו קרן האלוהים מה-שום מקום, דווקא כשהייתי הכי בשפל, ועכשיו זה רק הולך להיות טוב יותר!
ג'ון טפח על שכמי באהדה, ושאל למה זה הולך להיות טוב יותר.
באמת שלא יכולתי להגיד לו שאני הולך לפספס שיעורים, אחרת הוא בטח ירצה להצטרף גם, ואני לא יודע מה נחת עלי בנוסף לנס הזה, אבל ממש לא רציתי אותו יחד בפרוייקט. אבל, כאילו- הכי בעולם!!!
אז הסברתי לו על בקצרה, ובטון דיבור שיגרום לו לחשוב שזה סתם פרוייקט מעפן (למרות שמפספסים לימודים) על שתי החזרות מחר בבוקר, על אליס, וההנחיה של הערב וכד'..
ג'ון חייך את חיוכו הרחב ונופף אצבע מולי בסימן "שובב".
"אז אתה שמת עליה עין, נכון?"
"ברור.. אפילו עוד מתחילת השנה!" אני לא הייתי בטוח אם לענות לו ככה, אבל זה מה שהרגשתי באותו רגע יותר מתמיד, אז הייתי חייב לשחרר את זה לפני שאני אתפוצץ משמירת יתר על ההרגשה הזו.
אחר כך המשכנו לצעדו לכיוון הקיר הרגיל שלנו, שעליו אנו נשענים תמיד ומדברים. ומצאנו את עצמינו מדברים על אליס ועל בנות כמה דקות מאוחר יותר, ואני חושב שהתלהבתי יתר על המידה. כי אז, מה שהיה "כמעט" הפך לפאדיחה האיומה ביותר שיכולה לקרות לבנים בפומבי.

"אתה חושב שמישהו ראה???" הזעתי בתוך תא שירותי בנים.
"אתה מתכוון- אם זה היה כל כך בולט? אז כן" ענה לי ג'ון ופרץ בצחוק.
"תסתום.." סיננתי לו.
"אתה מתכוון לצאת משם, גבר?" הוא שאל אחרי שנרגע והתחיל להרגיש משועמם.
"לעולם לא!!"
"אז איך אתה מתכוון להיות יחד עם אליס מחר בבוקר?" הוא מצא נקודת תורפה לפזר עליה מלח.
בחיי, למה לבנות יש תמיד חברות שיעזרו להן באש ובמים אם קרתה להן פאדיחה שקשורה למין, ואילו לבנים יש רק קבוצת "חברים" שתרד עליהם לעולמי עד?!!? זה כל כך לא פייר!! וחוץ מזה, אני מתעב את שירותי הבנים בבית הספר.
"היי!! אתה מתכוון לעזור לי בכלל!?" נלחצתי עוד יותר, וג'ון לא ממש עזר לי.
"מה אתה רוצה שאני אעשה בדיוק!? זה הזין שלך! תעזוב אתי בשקט"
"לפחות.. תקרא למורה או משהו..!" מצאתי את הדבר הראשון שיכולתי לחשבו עליו. אבל למה זה היה חייב להיות מורה..?
"אתה יודע מה, תשכח מזה.. אני פשוט אמתין עד ש.. עד שזה ירד.." מלמלתי.
לא נשמעה תשובה. חלפו להן עשר שניות תמימות עד שקראתי:"ג'ון?".
קולי הדהד בחדר השירותים.
"ג'ון!" פתחתי חריץ דק בדלת מלאת קשקושי הקללות בטוש שלא יורד, וראיתי חדר שירותים ריק מאדם.
הוא הלך לקרוא למורה!!! תחזור הנה חתיכת מפגר על!!!
אבל כשהוא חזר, הוא באמת הביא איתו מורה. ומכל המורים בבית הספר!! הוא הביא את מר ויידר.
אני כל כך הולך לפוצץ לו את הצורה במכות אחר כך..
"תומס.. מה קורה איתך?" שאל אותי ויידר עם ידיים בכיסים ופרצוף דואג כמעה.
"כלום.. אתה יכול ללכת" רציתי שיסתלק משם. וחסר לו אם הוא מזכיר את הבדיחה מטומטמת על הביצים שלי!!
"אם ג'ון הזעיק אותי ואתה נעול בתוך תא ליד אסלה, וכל השכבה רועשת וגועשת, זה בוודאות מצביע על כך שכן קרה משהו"
אוף.. גם כן הוא והחוכמת יתר שלו..
"אז בסדר.. קרה משהו!" התיישבתי על האסלה. הבטתי על המכנסיים שלי.. מתוסכל.
היה שקט לכמה שניות ואז מר ויידר אמר "אהההה" מבין בקול שקט מאוד. בטח ג'ון לחש והלשין לו על מה שקרה לי.
"אכפת לך אם אני אכנס?" הוא אמר.
מה, אתה פדופיל? פשוט תלך מכאן.. אבל הוא לא הלך. ראיתי את הנעליים שלו דרך החריץ שמתחת לדלת. גם אני רציתי להוכיח שאני גם חכם ומתחכם כמוהו.
"אני יודע שאתה מול הדלת" אמרתי לו.
"ואני יודע שאתה בפנים. מה דעתך לצאת החוצה ולהתגבר על העניין?"
נראה לך!? לא מספיק לי שכל השכבה ראתה משהו פרטי ביותר בגוף שלי, כמה שניות נוראיות בזמן שאני אפילו לא שמתי לב, ולא רק שאני נתתי ספרינט מטורף לכיוון השירותים כמו איזו בת במחזור, ולא רק שעכשיו גם הוא כאן יחד עם החבר הדפקטי שלי, שלא עזר לי ולא אמר לי כלום או ניסה להסתיר אותי וכדומה- אתה עוד רוצה שאני אצא החוצה ואתנהג כרגיל?!?!
אמרתי לו בערך חצי מזה. במקום "חבר דפקטי" אמרתי "ג'ון", כדי לא להעליב אותו, וגם ממש רציתי להוסיף קללה לעבר ויידר המעצבן, שרק עכשיו תפסתי לפתע שהוא אולי ממשיך להתעלל בי כנקמה על כך שלא חזרתי לשיעור עם השיעורים.
ואם לפתוח את הדלת ללא התראות קודמות, למשוך אותי החוצה ולגרור אותי לכיוון הדלת זה נקרא התעללות מבחינתכם- אז כנראה שכן.
נאבקתי בכל הכוח לא לצאת החוצה, ובסוף הוא וויתר לי; אמר לי שאני סתם משתפן ושאם הוא היה במקומי, הוא היה יוצא החוצה, והלך.
"כן בטח.. "יוצא במקומך", אולי הזין שלו כל כך קטן שלא רואים כלום, עד שהוא הסכים להגיד דבר כזה.." אמרתי בעודי משלב ידיים לצד חברי הבוהה כמוני בדלת.
עכשיו גם הרגשתי כאילו משהו נותן בתוכי אגרוף ושובר דבר מה לרסיסים. כרגע התחוור לי שאני לא חסין מול "יום קסום ומלא הרפתקאות" של אמא.. אבל למה עונש כזה?! כבר הייתי מעדיף לשבור יד! ככה לפחות כולם מעריצים אותך..
"אהה.. אחי," ג'ון אמר פתאום אחרי כמה שניות.
"מה?" הנחתי ידיים על המותניים.
"אני חושב שעכשיו אתה כן יכול לצאת החוצה, כבר" הוא גירד מאחורי ראשו.
לא הבנתי מה הוא מדבר, עד שעליתי על זה, והשפלתי את ראשי. האא!! תודה לאל! זה ירד!
"הגיע הזמן!" אמר ג'ון כתגובה לכך שלקחתי את הילקוט שלי ומיהרתי לצאת אל אוויר הצח בחוץ! כבר ציינתי שאני מתעב את שירותי הבנים?

"סוף סוף הגעת הביתה, תו תו!, איפה היית כל הזמן הזה?" שאלה אותי אמא כשחזרתי הביתה.
"אמממ… בבית הספר ואחר כך קצת אצל ג'ון, למה את שואלת?" הנחתי את התיק לצד מוט המעילים.
"כי היית אצלו יותר משעתיים, עכשיו כבר חמש!" היא שילבה ידיים לעומתי.
הבטתי בשעון. אופס.. אמא ממש כועסת כשחוזרים הביתה בלי להודיעה בשעות כאלו. אמא נלחצת מעניינים בסגנון הזה. ואסור להלחיץ את אמא.
יולי ישבה בסלון ועל ברכיה המחשב הנייד שלה, שלחה אלי מבט קצר עם העיניים, שמברך אותי לשלום, וחזרה לעיסוקים שלה. היא כבר לבשה בגדי יציאות. אולי יש לה חבר? סוף סוף!
אני עדיין לבשתי את מדי בית הספר שלי, וכשהנרי ירד לקומה התחתונה, ובירך אותי לשלום- גם הוא כבר לבש חולצה חגיגית והשיער שלו היה רטוב מאחרי אמבטיה.
רגע, רגע, רגע.. מה הולך פה?!
לרגע אחד הייתי מבולבל לחלוטין, אבל פתאום נזכרתי שהיום זה יום ההולדת שלי. אוו! נכון! המסעדה!
"אנחנו הולכים למסעדה בסוף?" שאלתי את אמא, שהיא בעצם לבשה טרנינג והשיער שלה היה אסוף עם קליפס בצורה רשלנית.
"ברור שאנחנו הולכים! תתקלח ותחליף בגדים, אבא אמור לחזור הביתה עוד מעט!!" היא עדיין לא הייתה מרוצה מהחזרה המאוחרת שלי, וזה ניכר בטון הדיבור שלה. הזדרזתי לנוס לקומה העליונה ולהתפשט מהר.
אוו… אני אמור לבחור היום מסעדה.. אבל היינו כבר בכל המסעדות האפשריות, אנחנו משפחה שאוהבת מסעדות, אז איך אני יכול להיות מקורי הפעם?
אולי אחרי המקלחת, אני אציץ רגע באינטרנט ואברר.
איך יכולתי לשכוח את המסעדת-יומולדת שלי!?

ובאמת, אחרי שהתרחצתי, ניגשתי, משפשף את ראשי במגבת, כשתחתוני בוקסר וחולצה חגיגית לבושים עלי, לעבר המחשב. תליתי את המגבת הלחה על משענת הכיסא, והקלדתי "מסעדות".
מנוע החיפוש ידע ומצא שלל מסעדות, אבל חצי מהן היו ידועות יותר מידי לעולם, והיינו בהן יותר מפעם אחת, והחצי השני היו מסעדות-פאב-בתי קפה. שהיו ממש יקרות או פשוט לא מתאימות לנו.
השעה הייתה כבר מאוחרת, ושמעתי את אבא נכנס הביתה.
מחקתי והקלדתי מחדש:" מסעדות מיוחדות".
מנוע החיפוש שלי מצא לי דפים שלמים על מסעדות "מיוחדות" אבל אף אחת מהן לא הייתה כפי שחיפשתי. למרות שלא היה לי מושג מה אני מחפש.
אך לפתע תפס את זווית עיני שם של מסעדה הנקרא:"אסיה שמעולם לא ראיתם. מסעדה אסייתית מיוחדת במינה!"
ואוו, חתיכת שם ארוך למסעדת סושי ונודלס.

כשירדתי למטה, כבר לבוש במכנסיים, ראיתי את אמא שלי, אף היא לבושה כבר בבגדי יציאות, לוקחת בכוח מאבא שלי קערה עם נבטים וצנימים.
"אנחנו הולכים לאכול עכשיו! אל תתמלא לי באוכל אורגני.." היא קבעה, והבעה מאוכזבת הופיעה על פניו של אבא.
"כן, תומס, לאן אנחנו הולכים לאכול בסוף?" שאל אותי הנרי, משחק עם טופו, הכלבה הג'ינג'ית הנודניקית שלנו, במשחק הנקרא- "לעולם-לא-תצליחי-להגיע-לחטיף-הזה-שאני-מרים-גבוה".
יולי סגרה את המחשב הנייד וקמה מהספה.
"אהה.. בחרתי לנו מסעדה שמגישה אוכל אסייתי" אמרתי.
הנרי זינק בדילוג מאושר, מצורף בקריאת "יש!" שמחה; מעיף את החטיף במהירות וכבר בחוסר עניין, ומותיר את טופו לעוט עליו בהתלהבות, ואת שאר בני הבית להמשיך לחקור אותי בשאלות.
אחרי שעניתי להם תוך כדי התארגנות, איפה זה נמצא, עד מתי פתוח, ועל עוד שאר שאלות מציקות, נסענו לשם.

עמדנו, אני, אמא, אבא, הנרי ויולי, מול דק עץ גדול ורחב שעשוי מבמבוק, מעליו ניצבה דלת עץ קלה המחולקת לשניים, כמו ארון בגדים, מעליה השלט עם שם המסעדה המסתורית שבחרתי, על הדק היו שולחנות ללא סועדים, והכל היה מקושט בשלל מנורות חג מולד זעירות ותמונות של פילים הודים, גיישות יפניות, ושאר חפצים ברוח האיזור.
הכל יחד, למרבה הפתעתנו, היה מוזר לחלוטין.
אני בעצמי הייתי יחסית בשוק שהשם שהופיע לי במנוע החיפוש, קטן יותר מעובי של עיפרון, יווצר ויופיע מולנו כמסעדה אמיתית לחלוטין.
ריח של תבשיל לא מוכר עמד באוויר. יולי מילמלה שהיא לא מרגישה טוב, אבל נכנסנו בכל זאת.

פנים המסעדה היה מואר יותר מאשר החוץ שלה, והיו בה גם אנשים. התקרה הייתה נמוכה, ואבא כמעט נגח במנורת הנייר הסינית שהייתה תלויה עליה, אבל די מהר התיישבנו לצד שולחן.
מרגישים קצת לא בנוח מהמקום ההזוי והקטן, אבל יכולים לסמן "וי" על זה שמצאנו לנו מקום ואנחנו יושבים בו בלי הפרעות.
טוב. כמעט בלי הפרעות.
איש קטן ומלוכסן עיניים ניגש אלינו ושאל אותנו במבטא אם אנחנו רוצים להזמין ארוחה.
אבא שלי הסביר לו שלא קיבלנו תפריטים, והסיני צחק בביטול.
"כאן המלצרים אומרים לכם את המנות, ואפילו ממליצות לכם על כמה! כאן אין תפריטות!"
הוא חייך.
אמא ויולי לא ממש חייכו.
אבל בעיני הנרי זה היה סוג של "כיף חדש".
היפני סידר את המטפחת שעל זרועו (הדבר היחיד שהעיד על כך שהוא [סוג של] מלצר) והתחיל לדקלם לנו את המנות האפשריות.
הוא התחיל בשלל שמות הזויים של מאכלים אסייתים, שלא יכולנו לדעת אם מדובר במאכל הודי, יפני, תילאנדי, או כל אחד אחר.
את המילים "סושי" ו"נודלס" הכרנו מיד, ואולי עוד קצת כמה שמות אחרים, אבל אבא שלי הפסיק אותו באמצע וביקש סושי רגיל, איטריות רגילות, וקנקן מים.
זה קצת ביאס אותי, כי רציתי שנאכל משהו שונה הפעם! אנחנו תמיד אוכלים סושי ואיטריות כשאנחנו הולכים למסעדות מהמזרח. וזאת הייתה אחת מיוחדת! לא סתם!
הפיליפיני הביט באבי ואז חייך בחביבות. הוא ציין, שכשם המקום, אין פה שום דבר "רגיל"; הכל מיוחד!
ואחרי מיקוח לא קצר, הוא הסכים להגיש לנו סושי ואיטריות- אבל מיוחדות!
לאחר שנעלם בין האנשים לתוך חדר המטבח, יולי הביטה בנו ופיה חסם צחוק שאיים לפרוץ החוצה.
המלצר האסייתי הזה היה כל כך טיפוס משעשע שעד שחזר עם המנות, הרצנו עליו בדיחות וצחקנו וצחקנו.
למזלנו, זה פתח לנו את התאבון, אבל כנראה שלמישהו מלמעלה זה לא מצא חן העניין שאנחנו צוחקים מאחורי גבו של מישהו- עליו עצמו; והחליט להחזיר לנו על כמה וכמה.
הצלחות שהוגשו לשולחננו היו עמוסות בדברים, ש.. אהה…. בהחלט היו מיוחדים…?
קערות נודלס עם פירורים לא מוסברים, יחד עם צלחות בעלות שורות של סושי מעוצב, מסוגנן בצורת משולש עם חתיכות סלמון אקראיות שהפרישו ג'לי שקוף- עם מילוי שהריח כמו, תסלחו לי, חיתול טרי של תינוק; ולא רק זה- קיבלנו מנה שמעולם לא ציינו את שמה כשהזמנו את האוכל, שלצחת שטוחה עם עלים גדולים, פרוסות לימון, תוספות שונות של פירות ואצות ים, ובמרכז, דבר לא מזוהה, שאולי (אולי) היה דג עם צבטים של סרטן ושיערות שפם של לובסטר, אבל מה שבטוח- כשאבא שלי נגע בו עם הצ'ופסטיק- הוא זז.
יולי צרחה והעיפה את הכוס מים שלה לתוך הקערת נודלס שלי. מרוב הפתעה, אפילו לא כעסתי עליה.
אבל אמא נזפה בה, והנרי ניצל את המהומה כדי להרים את הסושי הלא מוכר עם המקלות אכילה שלו. אבל כשהסושי הכבד החליק לו מהמקלות- הוא נחת ברעש חזרה על היצור, שנח בשלווה על מצע העלים שלו, דבר שגרם לו לנוע בשנית ולגרום לכולם להיבהל עוד יותר.
אבל שלי, מרוב פאניקה, קם בגרירת כיסא מרעישה אחורה והתחיל לדקור את העב"מ עם הצ'ופסטיק- בעוד אני והנרי מעודדים אותו להמשיך- ואמא ויולי צווחות, חצי מהבהלה וחצי מהסיטואציה המבדרת.
כל המסעדה הביטה בנו ובסוף אבא שלי השתגע סופית- ונעץ את המקל בתוך גופו של היצור.
הוא השתתק.
כולנו עצרנו והתנשמנו.
אבל בדיוק כשהכל נגמר להיות הזוי כל כך- האיטריות בקערת הנודלס שלי התחילו לפרפר- ובעודנו מביטים באיטריות החיות, דו-יבשתי ירוק כהה עם כתמים כהים יצא לי בזחילה נמרחת מהכלי אכילה.
נעמד על השולחן, ונתן קפיצה לעבר יולי.
יולי חידשה את צרחותיה, ואני לא יודע מה נכנס בי, אבל התחלתי להשתולל מרוב צחוק.
העיניים שלי דמעו, וכאבה לי הבטן מרוב הצחוק. כעת, כמה מלצרים אסייתים הצטרפו למהומה וניסו לברר מה מתרחש אצלנו.
אני התגלגלתי על הרצפה, נחנק עוד רגע מהצחוק של עצמי, ואמא ואבא התחילו לצעוק על המלצרים שזאת מסעדה מופקרת, שהם לעולם לא יחזרו לפה, מה זה צריך להיות?! וכולי וכולי.
הנרי עזר להרים אותי מהרצפה בעדינות לפני שאחד מהורי הזועפים דיים יגלה את זה ויגער בי לקום בכוח.
יצאנו החוצה, נרדפים ע"י המצלרים, שהחזיקו בידם שקית נייר עם ציור של נוף הררי מושלג עם פריחת עץ דובדבן, מתחננים שלפחות נקבל את הפיצוי מהם.
אבא שלי לקח את הפיצוי, וראיתי עליו שהוא מאוד רצה אותו, אבל לא נתן לקוראנים האלו לדעת זאת.

כשהיינו כבר בתוך המכונית, רק המבט שלי ושל הנרי, אחי, היו מחוייכים.
יולי הייתה זועפת ביותר, ויחד איתה אמא ואבא.
אחרי חמש דקות של נסיעה שקטה אמא הרסה את השקט בכך שאמרה לי, שאני צריך לבדוק בפעם הבאה טוב טוב את המסעדות שאני בוחר.
ויולי הנחמדה הוסיפה שעדיף שמעכשיו נלך רק למסעדות שאנחנו מכירים.
הנרי הצטחק.

כשהגענו הביתה- כולנו היינו שפוכים, אבל אבא פתח את השקית פיצוי במרכז שולחן האוכל, וכולם התאספו סביבו.
הוא הוציא מהשקית מין מאפינס סגולים ומיימים בפנים.
הסתקרנו וכל אחד לקח לעצמו אחד.
למאפינס לא היה טעם והם סתם היו ספוגיים ורטובים. זה היה די מגעיל- אבל עדיין ממכר.

התיישבתי על המיטה בחדר שלי וחלצתי את הנעליים שלי. הורדתי גם את הגרביים ואת המכנסיים. עמדתי להוריד גם את החולצה עד שלפתע הטלפון צילצל.
אמא ענתה ואחרי כמה שניות קראה בשמי. זקפתי את ראשי ויצאתי מהחדר. אמא נעצרה מולי ונתנה לי את הטלפון.
"מי זה?" שאלתי, למרות שכבר ידעתי את התשובה.
חזרתי לתוך החדר והורדתי סופית את החולצה, גררתי את הילקוט שלי לעברי והתחלתי לסדר את הציוד למחר.
"הלו.." אמרתי לטלפון, בעודי משעין אותו על כתפי, אוחז בו עם האוזן שלי.
"תומס?" נשמע קול של ילדה.
קפאתי כולי. ממתי לג'ון יש קול של בחורה?
"תומס?" חזר הקול.
"אהה… מי זה?" שאלתי.
"אליס." חזרה התשובה.
תראו את זה. גוף האדם הוא דבר גאוני! מי שברא אותו חשב על הכל! חמש אצבעות לתפוס ולאחוז, קרסול וכף רגל שטוחה כדי שנוכל, באמת, לעמוד, מערכת עצבים מהירה כדי שלא ניחתך, ניכווה וניפצע כל כך מהר, המוח החכם מכל שאר היצורים על כדור הארץ, גולגולת חזקה ועמידה כדי לשמור על המוח, ובכללי, זה כמעט דבר בלתי מנוצח! אלא שרק דבר אחד יכול לגרום למעצמה כזאת לקרוס, להצטמרר, לפרפר בבטן ולגמגם- בסך הכל שתי הברות. במקרה שלי-
א-ליס.
"אההה…אאאליס.. אהה.. מ..מה.. מי אה.. הי!! מה קורה?" רעדתי כולי ופניי האדימו אוטומטית.
"בסדר גמור! מה איתך?" היא אמרה.
"אההה… אני בסדר גם.." התיישבתי על המיטה שלי. מנסה להרגיע את עצמי!
"יופי, טוב, תקשיב תומס, מחר- אנחנו ניתן לך אישור לפספס את השעתיים הראשונות של הלימודים, ותבוא ישירות לאודיטוריום. בסדר?"
"אוקי" עניתי. מנסה להתרכז בדבריה.
"עכשיו, בגלל שזה הולך להיות מאוד מסובך ומורכב, הכניסות, היציאות, הטקסטים וכדומה.. אני צריכה שתמיד תהיה לידי ולא תסתובב, בסדר?"
מממהההה??? יותר מבסדר!! על פני נפרש חיוך שגדל מרגע לרגע. מי שהיה רואה אותי בטח היה חושב שאני צופה בסרטון מפגר של חתול שרוקד סמבה במחשב.
אבל בשונה מזה- זה היה חיוך של אושר. לא של טימטום.
"תומס, אז הבנת הכל?" שאלה אליס בשנית.
"אהה.. בטח! ברור! מחר בבוקר, לבוא לאודיטוריום, ולהיות צמוד אליך כל הזמן" לרגע חשבתי שפלטתי את המשפט הלא נכון כשאמרתי "צמוד אליך", אבל אליס לא השמיעה שום צלילי מחאה או כאלו בסגנון.
"יופי, מעולה. או, דרך אגב! יש לך את המספר שלי?"
הההההה! ! ! המספר שלה!! היהלום הבלתי מלוטש שאף פעם לא העזתי לחלום שיהיה אותו ברשותי.
אחרי שעניתי בשלילה, היא ביקשה שארשום.
זינקתי כנשוך נחש מהמיטה ומצאתי את עצמי מתרוצץ בבית עם תחתונים, תר אחרי פיסת נייר ועט, וזוכה מאחותי למבט שבטוח שמשהו לא בסדר איתי- רשמית.
לבסוף, כשמצאתי, נחתתי על השולחן ואמרתי, מתנשף:" אוקי, אני רושם".
מספר אחר מספר, רשמתי את הטלפון שלה באיטיות עם רווח שווה בין כל אות לאות, וחזרתי ושאלתי אותה לפחות שלוש פעמים אם רשמתי נכון.
כשעמדתי לשאול בפעם הרביעית, היא הצטחקה ואמרה שהיא באמת צריכה כבר לנתק.
התנצלתי בפניה וגירדתי בעורפי.
"אז נתראה מחר בבוקר, תומס!" היא אמרה.
"אהה.. כן! בטוח! ביי"
"ביי ביי" היא ניתקה.
עמדתי במקומי, מושיט יד אחת להניח את הטלפון על השולחן ויד שנייה להרים את הפתק עם המספר החשוב מכל.
"הכל בסדר איתך?" שאלה יולי, אחרי שחזתה במראה ה-לא ממש מלבב, שלי בתחתונים מזנק על חתיכת נייר ורושם מספר טלפון בחרדתיות.
"זה היה המשיח?"
"מספיק קרוב" לא הפנתי אליה את ראשי. הסתובבתי וחזרתי לחדר.
גופי עדיין רועד מהשיחה.
חטפתי את האייפון שלי (ני הי הי, יש לי אייפון ) ומהר הכנסתי לאנשי קשר שלי את אליס.
כמו קודם, וידאתי שלא רשמתי מספר שגוי או לא נכון, והחזרתי את המכשיר לטעינה.
חזרתי לילקוט שלי וחזרתי למלאכת סידור התיק לבית הספר מחר.
חשבתי עוד על הנס המופלא שבא אלי.
ממש לא כל יום קורים דברים כאלו, ובייחוד כשזה נהיה יותר טוב מרגע לרגע!
אבל מיד הרגעתי את עצמי. ככל שזה נהיה טוב, זה בהחלט יכול לרדת לשפל, לרדת ברגע שלא אשים לב ולא אשגיח על המצב.
לכן פקדתי על עצמי לא לנפח את האגו יותר מידי, אחרת אני עוד אסבול בגלל זה.
נדרתי נדר עם עצמי והוצאתי מהתיק את מחברת היסטוריה.
בחיי, אם כבר מדברים, איך כל זה הגיע אלי בכלל? בגלל שיעור היסטוריה עם מורה קשוח מידי?
הוו.. אולי מר ויידר גם חוזה עתידות, אולי הוא בכלל לא שונא אותי, אולי הוא תכנן הכל מראש!
כך או כך; בחיי, הוא פשוט המורה המדהים ביותר ביקום להיסטוריה ! ! ! !