הילדה המכונפת~ ¢◇«.. . פרק 2

פרק 2:
שבו אספר לכם על התחמקות מדהימה מביצה מעופפת, ג'ון האידיוט, על שיער חום גווני ומבריק, על משהו גס, וגם על המורה הנורא ביקום להיסטוריה.

יצאתי מהרכב ומצמצתי בעיני לעבר ים הילדים ברחבת החנייה שליד שער בית הספר. אני לא חושב שסיפרתי לכם את זה, אבל אני גר באריזונה (השולטת!) והימים מתחילים להיות חמים יותר ויותר, למרות שהאביב בקושי התחיל, וזה אומר- יותר בנות במכנסונים! מוחה חה..
כולם עדיין היו נרגשים לקראת הבוקר החדש, וצווחו, רצו, התחבקו ובקיצור- הקימו הרבה רעש לפני כניסתם לבית ספר.
גירדתי את רקתי ונאנחתי. ממש לא התחשק לי ללמוד היום.. אבל הצפירה המבהילה מצד אבא, שהיה מאחורי עם הרכב, הקפיצה אותי בבהלה וגרמה לי לצעוד בעל כורחי לעבר שאר הילדים הנכנסים לבית הספר.
הוא נופף לי בחיוך ואני נופפתי חזרה. אבל לא ממש חייכתי.

אחרי שהוא נסע ונעלם, כבר הייתי מעורבב בשארית התלמידים בעלי הילקוטים, וחשבתי לעצמי שאיזה מין יום "קסום ומלא הרפתקאות" זה הולך להיות. עד שלפתע שמעתי מישהו קורא מאחורי, "היי! תומס!".
הסתובבתי וקלטתי תוך שניות משהו עגלגל ולבן טס לעברי. ואז עשיתי מהלך מדהים- הזזתי את ראשי הצידה תוך שאני משתופף במהירות ארצה כמו ג'קי צ'אן או מישהו!
התפעלתי מעצמי מאוד! ואפילו המשליך בכבודו ובעצמו מחא לי כפיים בעודו מתקרב אלי.
כמובן, איך לא ניחשתי קודם. ג'ונת'ן סטנלי אנטונייה רוברטי ג'וניור. או בקיצור, ג'ון; חברי ה-ט"ט. הטוב והטמבל ביותר.
ג'ון הוא יצור גבוה עם כרבולת קטנה ובלונדינית, הרבה פצעונים, ומעט מאוד שכל. אבל אחלה של חבר.
אני לעומתו, אמנם גם יופי של חבר, אבל ממוצע בגובהי, בעל רעמת שיער חומה שהשתלטה לי על המצח והעורף, וגבות לא מסודרות. אהה.. כן. אני יודע גם להזיז את האוזניים.
יופי לי..

"אחלה של התחמקות!" הוא עזר לי לקום.
"כן, תודה.." אמרתי, ואז נזכרתי מה התרחש פה. "תגיד, מה זרקת עלי בדיוק? ולמה לעזאזל??"
ג'ון גיחך כמו מפגר וזה הבליט לו את הפצעונים.
"יש לך היום יומולדת! אז זרקתי עליך ביצה! כדי להפוך אותך לעוגה!"
בהיתי בו כמה שניות..
"אהה.. בסדר, אבל אם התחמקתי מהביצה, אז איפה היא נחתה?"
שנינו לא ידענו, ואז תפסנו שזה יכול לסבך אותנו בצרות צרורות. הסתובבנו כמעט ביחד וראינו את השפריץ הדוחה- השקוף, צהוב על המדרכה ועל נעל לכה עם עקב ופייטים של ילדה בשם שירלי. הרמנו את מבטנו לעבר הפרצוף של הנערה, ובלי עזרה ידענו שלושה דברים-
הנעל הזאת בטח עלתה הרבה- לפי מושגים של בנות, שירלי תכסח לנו את הצורה אם היא תגלה שאלו אנחנו ושאנחנו חייבים לברוח.
וזה מה שעשינו. מקומטי שפתיים מהאיפוק של הצחוק להתגלגל החוצה, רצנו לעבר חצר בית הספר, וכשהיינו כבר בשכבה של הכיתות שלנו- פרצנו בו בקולי קולות.
ג'ון התחיל בשלב מסוים לנחור, ואני התגלגלתי על הרצפה.
ילדים התחילו להתרבות בשכבה אז הרגענו את עצמנו די מהר.
ג'ון ניגב עם זרועו את הנזלת שזלגה לו מהחוטם וגם אני קצת משכתי באפי וניגבתי את עיני הרטובות.
כמה בנים מהכיתה שלי התקרבו ושאלו למה צחקו כל כך.
ענינו להם בלחש את הסיבה וגם הם צחקו.
אחר כך שירלי עלתה לשכבה והם התפזרו בלי להוסיף מילה. גם אני וג'ון מיהרנו להסתתר, אבל היה דבר שהסגיר את מיקומנו די מהר.
מאחורי הרגל הימנית של שירלי נותר שובל עקבות דביקות ומגעילות של חלמונים והנעל שלה הייתה צהובה, כמעט יבשה לחלוטין. מראה מגעיל למדי. לא יכולנו ונכנענו לחזות שירלי הרגוזה הצועדת בזעם יחד עם הנעל הנזלולית.
היא קלטה אותנו, למרות שעוד ילדים צחקו, והתקרבה אלינו.
"תסתמו את הפה, זוג סתומים" היא פתחה בבוקר טוב.
השתתקנו כמעט מיד, עדיין מחויכים.
"אני יודעת שאתם עשיתם את זה!"
"למה אנחנו?!" ג'ון מחא.
"כי אתם זוג סתומים, זה למה!! מי עוד יכול לזרוק ביצים בבתי הספר!?" היא צרחה.
אני לא יודע למה, אבל המשפט שלה הצחיק אותנו. וצחקנו לה בפנים. הוו… אילו יכולתי לשלוט בעצמי קצת יותר.
היא ממש רשפה גיצים ולהבות ואני ממש יכולתי להרגיש איזה איבר בגוף שלי מתעקם ונגדע מימני, אלא שאז חבורת בנות הצילה את המצב.
הן הרגיעו אותה, ניחמו אותה בצורת קיטשית ביותר, ציינו בפנינו שאנחנו בנים, והלכו משם לכיוון השירותים של הבנות.
ג'ון צחק קצת אחריכן, אבל אני כבר לא צחקתי. צמרמורת קרירה עברה בגופי כשהבנות האלו הגיעו. כלומר, אני ממש לא אוהב את הבנות שהן חברות של שירלי (מתנסות וצבועות), אבל הייתה שם נערה אחת, שמעולם לא הייתה חברה שלה ממש, היא פשוט הייתה נחמדה לכולם ותמיד רצתה לעזור. אליס..
הנערה שלעולם לא תזכה ללמוד איתי באותה כיתה, שנונה וחריפת שכל, בעלת הומור אדיר (תכונה שהייתה זהה לשלי מאוד!) לא מפחדת להראות שוני, יפה, בעלת העיניים עם צבע הלגונה המבריקה.
והשיער. הוו.. השיער. חום גווני מבריק ותלתלי. מסופר בדיוק באורך ובצורה הנכונים. ולמרות שאני בן, ולא הסתפר כבר שנה שלמה, אני יודע שהיא מסופרת נכון, וטוב!
אפילו פעם אחת מצאתי את עצמי מהרהר בליבי באחד משיעורי פיזיקה על איזה מרכך היא משתמשת בדיוק, או איזה שמפו, כך שהשיער שלה כל כך מבריק.
ואפילו!!! אפילו פעם אחת זכיתי לריח אותו! ריח של קמומיל ווניל. אין לי מושג מה זה קמומיל (אמא שלי אמרה משהו על פרחים) אבל מאז אותה הפעם שראיתי את השיער הזה מקרוב, התחלתי לאהוב ווניל. ואני מעולם לא אהבתי ווניל קודם לכן, כי הריח היחידי שלו שהכרתי, היה של התמצית ווניל שאמא שלי תמיד שמה בעוגות, וזה לא היה ריח נעים. אז השיער שלה עשה לי חוויה מתקנת.
אליס הייתה בעצם גדולה מימני בשנה. מימני ומשאר השכבה. היא פשוט נשארה בגן. ואוו, כמה שאני מודה לאלוהים שהיא נכשלה בגן במבחן הקוביות.

נשמע הצילצול. ג'ון גרר אותי לכיתה. הספקתי לראות את שירלי יוצאת עם זוג נעליי ספורט פשוטות מהשירותים שבטח אחת מהבנות השאילה לה. על פניה השתלט מבט רצחני ומלא עלבון. כנראה שהנעליים שלה עלו יותר ממש שהעזתי לחשוב שהן עלו..
איזה אושר שאנחנו לא באותה כיתה.

אני וג'ון התיישבנו במקומות שלנו, זה לצד זה, והתחלנו להוציא את הציוד הנדרש. התכוננתי לשיעור שלם שבו אני מקשיב וסותם את הפה כהרגלי, אלא שאז הבחנתי שלא הבאתי את הספר. אוי.. איזה אסון..
רגע! אני לא ציני! בשיעור היסטוריה, אם לא הבאת חלק מהציוד הנדרש, אתה סובל בכל רגע. והמורה שלנו ידאג שזה יתממש.
הוא יקניט אותך בכך רגע, יזכיר אותך בכל הזדמנות שקשורה לנושא, ישים עליך עין כאילו לפני השיעור דיווחו לו שאתה כייס ארנקים נלוז ויוריד לך ציון מן הסתם. וזה הכי הציק לי. הציון..
אל תחשבו שאני חנון לימודים, מה לעשות שאני דואג לגבי העתיד שלי!
אז בכל אופן, מר ויידר נכנס לכיתה. לבוש בבגדיו השגרתיים ומעוררי הצמרמורת! ג'ינס וטריקו שצמודים יחדיו עם חגורת עור חומה, סנדלים זולים, ו"מדונה" לצד שפתיו. ממש לא מראה שיכול בעצם להפחיד מישהו. הו.. אבל אל תתנו למראה להכשיל אתכם, מר ויידר (או בכינויו היותר מתאים שהדביקו לו התלמידים- "דארת' ויידר) היה אלוף בלהיות מרושע. אפילו, כשהוא רשם את שיעורי הבית על הלוח, הוא הוסיף חייכן עם קרניי שטן. בהתחלה זאת הייתה בדיחה, אחר כך תחושת יאוש וסבל, ובסוף זו כבר נהייתה שגרה. ויידר בטח למד פסיכולוגיה של מרושעים, ולמד איך לעשות לנו תחושת יגון גם כשמדובר בחייכן.
בלעתי את רוקי. הכיתה השתתקה. ויידר סידר את המדונה (שלא שינתה כלום ברמת הדיבור שלו, חוץ מהקטע המפחיד שבו אתה שומע בחלחלה איך הקול שלו יוצא לו מהמותן, כשהוא עומד לידך עם הרמקול על צד גופו) והניח ערימת דפים, שמרדפים, קלסרים בצבעי שחור ולבן לא חינניים בעליל על השולחן שמולנו.
הוא נעץ בנו מבט משועמם וקודר. בערך כמו המקצוע שהוא לימד.
"אוקי, כיתה, מי יזכיר לי מה למדנו בשיעור הקודם?" הוא סקר את התלמידים בעוד אני, לא מוריד מימנו מבט, מסדר באופן כמה שפחות חשוד, את המחברת, הקלמר והיומן שלי על השולחן. כאילו ליצור השלייה שיש לי הרבה ציוד.
ויידר עצר על נערה בשם קמילה. הוא פקד עליה להקריא את שיעורי הבית שלה. היא קראה ביראה את השיעורים שלה, והיא יושבת בערך שולחן וחצי לידי. התחלתי להרגיש עקצוצים מגרדים בעורף.
וזה רק התגבר כשויידר חפר לנו קצת על מה שקמילה קראה וביקש לפתוח את הספרים בעמוד מסויים.
כל הכיתה, כמו רובוטים, פתחו את הספרים כמעט בבת אחת ורק אני לא זזתי. זה הלחיץ אותי.

אבא שלי סיפר לי פעם, שמחקרים הוכיחו שכאשר יש קהל גדול וצפוף של אנשים שעושה את אותו הדבר ביחד, ורק אחד לא זז, הוא יהיה הראשון שיבחינו בו. גם אם לאחד האנשים תהיה חולצת דיסקו צבעונית וזועקת ומעוררת חלחלה משנות השבעים. וכרגע כולם לבשו את אותם מדי בית הספר השגרתיים, ולמרות שאני יושבת בצד הכיתה, היה קל מאוד להבחין בי, אני משער.

ויידר התחיל להעביר את פרצופו על כל מיני תלמידים, כדי לראות שהם לא מפטפטים או משהו כזה והתחיל להתקרב אלי. מהר מאוד תפסתי שלשבת בחיבוק ידיים זה לא יעזור לי ואני צריך למצוא מוצא! לקחתי את המחברת שלי בלי לחשוב יותר מידי ופתחתי אותה. מתפלל שזה יעבוד עליו.
התחלתי לדפדף במחברת שלי, כאילו מחפש את העמוד שהמורה ביקש, עד שלפתע האור מעלי התעמעם וריח של זיעה ובד עור ממתפרה אפף אותי.
הרמתי את מבטי באיטיות חרדה כלפי מעלה; וכפי שתיארתי לי- ויידר עמד מעלי.
אני גמור. חשבתי.
ויידר לקח ברגיעה את המחברת שלי וסגר אותה. השפלתי את מבטי לשולחן. אחר כך הוא השתדל לתפוס את מבטי ונשם דרך האף באיטיות. ככה הוא גרם לי להתפלל שהרגע הזה יעבור, אבל רק האריך את הרגע. בחיי, איך שהוא יודע להעניש..
"איפה הספר שלך, תומס?"
"בבית.." מלמלתי מתחת לשפם.
"בבית" הוא שמע אותי בכל זאת והזדקף. חלק מהכיתה תפסה שקורה אקשן והפסיקה את הדיפדוף כדי לנעוץ מבטים. אני כל כך שונא כשעושים את זה.
"אז מיסטר תומס החביב שלנו, הגאון של הכיתה, העיז ושכח את הספר היסטוריה שלו בבית!" ויידר הגביר את טון הדיבור שלו, כדי שכולם ישמעו!
רציתי להגיד לו שגם אני בן אדם ודברים כאלה קורים! אבל לפני שהפסקתי לעזור אומץ ולהוציא מילים מפי החנוק, הוא המשיך לברבר.
"בחיי, תומס! עליך התפלאתי! אתה באמת רוצה שאני ארשום אותך ברשימת המפריעים?"
מפריעים?!
מה אתה אידיוט? איך אני מפריע כשאין לי ספר? רציתי לצעוק לו בפרצוף בדיוק מה שחשבתי, אבל ידעתי שזה יחמיר אם אומר את זה..
הוא קלט שאני חש באי נוחות ושהוא השיג את מה שרצה, אבל כנראה שרוחו הייתה טובה עליו היום, והוא החליט להתעלל בי קצת מעבר לרגיל.
"מה עשית כל היום בבית, תומס? למדת היסטוריה, הכנת שיעורים, ארגנת את התיק? או ישבת על המיטה שלך וגירדת בביצים?"
הרמתי את ראשי בבת אחת. את זה לא ציפיתי לשמוע מימנו!! ובייחוד לא שאר הכיתה, והם פרצו בצחוק מטורף. אני הסמקתי ממש, ושנאתי את הרגע הזה.
איזה ילד אחד צעק "לתומס מגרד בביצים!" וזה רק הלהיט את הכיתה עוד יותר. נשכתי את שפתיי ורציתי לפוצץ את הילד ההוא מכות. נראה אותו מתמודד אם המצב שמורה אומר לו את זה!
אבל במקום זה, יישרתי מבט לעבר ויידר; ואם מבטים לא היו יכולים להרוג, או להעביר מסרים באופן חד וחלק, אני חושב שהזעם והעלבון בעיני העבירו לו את המסר ללא בעיות. אז הוא כבר הבין שהגיע הזמן להשתיק את הכיתה.
הוא נבח והכיתה הפסיקה בהדרגה מהירה.
אחרי שהיה שקט לכמה שניות, הוא הביט בי בשנית.
"תומס, לך לספרייה, עכשיו, ותעשה את עמודים 29, 28, 27, ואל תחזור לכאן עד שתסיים אותם, הבנת?" הוא אמר לי.
"הבנתי" עניתי לו במרירות ולקחתי את המחברת, הקלמר והילקוט שלי ויצאתי מהכיתה, מלוּוה בעשרות זוגות עיניים מטרידות.

הגעתי לספרייה ותפסתי לעצמי שולחן שלם שאמור להספיק לארבעה. אחד החוקים הברורים בספרייה היו שצריך לחסוך בשולחנות. אבל עכשיו אפילו הספרנית הייתה מאחורי אחד המדפים בקצה באולם, מסדרת ספרים, ולא מאחורי הדלפק כדי לנזוף בי.
לא יצא לי להיות הרבה פעמים בספרייה, אולי כי זה נחשב לחנוני, אבל תמיד אהבתי אותה. אולם ענקי עם תקרה גבוהה כמו של קטדרלה, ובעלת קיר שלם של חלונות צמודים זה לזה שהשקיפו לעבר החצר של הבית ספר. היא הייתה מרוהטת בנוחות, הכל שם היה כל כך נקי, שקט, מסודר, נינוח, שלוו, בלי ילדים מרעישים ומשתוללים שזורקים את הזבל שלהם על הרצפה, ותמיד המזגנים פעלו שם, כך שאפילו היה קריר ונעים לשהות שם. הבעיה תמיד הייתה, שכשאתה שוהה שם, אתה חייב לעשות משהו. לא סתם לשבת ולהתקרר. וזה הדבר שבעצם כולם רצו לעשות. לכן לקוראי הספרים המיוחדים שבינינו היה תמיד נעים בקיץ.
הנחתי את הילקוט שלי על השולחן יחד עם המחברת והקלמר (דבר שאסור לעשות בעצם) וצעדתי לכיוון המדפים עם הספרי לימוד. סרקתי אותם במקצועיות ומצאתי את הספרים של השכבה שלי. אחר כך מצאתי גם את הספר היסטוריה. לקחתי את העותק הכי פחות קרוע ומקושקש והתיישבתי חזרה מול השולחן שלי. התחלתי לדפדף לעבר העמודים שויידר ביקש.
קבוצה של ילדים נכנסה לספרייה והסתובבתי כדי לראות מי הם. ממממ!! נפלט מימני ברגע שראיתי שאליס נמצאת יחד איתם. אותה הצמרמורת הקרירה חלפה לי בבטן כמו בבוקר ורציתי שהיא תראה אותי! אבל היא בכלל לא שמה לב שאני נמצא בכלל בספרייה. לא נורא, זה גרם לי להרגיש מיוחד, וכשהקבוצה תלך לכיוון השולחנות, היא תבחין בי בכל מקרה, ואז אני יכול לנצל את הרגע ולהתכונן אליו מראש. לעשות את עצמי לא שם לב או לומד בשקדנות.
אבל במקום "לומד בשקדנות" מצאתי את עצמי מדפדף כמו איזו אידיוט בספר, בלי טעם ובלי ריח, ואת עמודי ה-29, 28, 27 עברתי מזמן.
הילדים התחילו ללכת לכיוון השולחנות ורק אז הבחנתי שהם היו הרבה יותר ילדים משחשבתי שהם היו בהתחלה. הם התחלקו לקבוצות ספונטניות, כל אחד עם הספרים שנתנה להם הספרנית לפי בקשתם, והתיישבו לצד השולחן הראשון שנקרה בדרכם. כל השולחנות נתפסו מלבד השולחן שאני הייתי בו. ממש התבאסתי כשגיליתי שנשארו עודף ילדים ושאני צריך לחלוק איתם שולחן, ועוד בנות. אבל זה חלף די מהר כשגיליתי שאליס נמצאת איתן.
"אפשר לשבת כאן?" שאלה אחת מהן.
"בטח" עניתי מהר מידי והורדתי את הילקוט מהשולחן. הבנות התיישבו והתחילו לעשות את מה שהצטרכו.
אחר כך אחת מהן שאלה אותי מה אני עושה. הסברתי לה בדיוק מה קרה בשיעור והן צחקו. אבל הפעם לא מתוך הקנטה, אלא מתוך זה שאני ילד בעל חוש הומור… וביצים.
שאלתי אותן מה כל הילדים האלה עושים כאן, והיא אמרה שזה לקראת פרוייקט מיוחד שהשכבה שלנו עושה בסוף השנה. לא ממש הבנתי מה הפרוייקט אמור לעשות, אבל תפסתי שזה קשור להעשרת בית הספר שלנו. ילדה אחרת הצטרפה לשיחה והסבירה לי שהם צריכים ממש עוד קצת ילדים לפרוייקט כדי שהם יהיו למעלה מעשרים וחמישה. איבדתי אותה בערך שם, אבל הצלחתי לקלוט שזה יהיה טקס מיוחד בסוף השנה. בסגנון אירוע התרמה, וה-"ממש עוד קצת ילדים" שהם צריכים יצטרכו לעשות מופעי בידור או יעמדו בדוכני מכירות.
הנהנתי בהבנה, וכשהילדה שישבה לצד אליס אמרה שבחודש האחרון ללימודים ההכנות יהיו בעיצומן כך שהם בכלל לא ילמדו, הנהנתי עוד יותר בהבנה.
אחר כך סיימנו לפטפט בנושא וחזרתי לעבודה שלי בהיסטוריה.
הגעתי לעמודים שויידר ביקש ונדהמתי לגלות שהממזר הזה נתן לי שלושה עמודים עם שש עד שמונה שאלות בכל אחד מהם.. משני הצדדים!!
בחיי! הוא פשוט המורה הנורא ביותר ביקום להיסטוריה ! ! ! !