הילדה המכונפת~ ¢◇«.. . פרק 1

פרק 1:
שבו אספר לכם על יום הולדת קצרמר, על אח ואחות סטנדרטים, על אוכל של זקנים ועל דבר שכמעט שכחתי.

זה היה בבוקר שבו אמא שלי העירה אותי בליטוף קל על המצח. כשפקחתי עיניים וראיתי שמול פרצופי מונח מגש ועליו פרוסה מושחתת של עוגת גבינה עם פירורים ואוכמניות, כוס מיץ תפוזים שבתוכה טבעה לה בנחת מטריה קטנה צהובה מנייר, משהו שנראה כמו ספר עטוף בנייר מתנה ומעטפה מרובעת.
קמתי, מטושטש, עייני עדיין מרוחות בג'לי צהבהב ודוחה של בוקר, בעצם- מאלץ את עצמי לקום ולחייך בפה יבש- מדיף הבל פה לא נעים, למראה ההפתעה הנעימה.
אמא שלי, כאילו לא שמה לב לכל אלה, חייכה חיוך אמיתי מכל הלב וחיבקה את צווארי תוך שהיא מדביקה נשיקה על הלחי שלי.
"מזל טוב, תומס, אתה בן ארבע-עשרה" היא ציינה בפני כאילו שכחתי בן כמה אני.
"אהה… ואוו, תודה אמא" ניסיתי להישמע נלהב כמה שיותר, כי ידעתי שקולי היבשבש יבגוד בי ודווקא כן הייתי נלהב! וכמובן שלא רציתי שאמא תיפגע.
כחכחתי בגרוני כמה פעמים וחייכתי חיוך עם שפתיים חתומות. אבל עכשיו כבר רציתי לחזור לישון. אמא שלי ראתה את זה והחליטה לסיים את הפתעת הבוקר החביבה.
"היום באחר-צהרים אנחנו הולכים למסעדה, והפעם, אתה בוחר איזו!"
"יש.." הפעם לא הצלחתי להישמע נלהב. העיניים שלי נעצמו מעצמן. והבטחתי לעצמי שבאחר-צהרים אני אוסיף בונוס להתרגשות שלי מתוך פיצוי על עכשיו. ואז נזכרתי במשהו.
"אני נשאר פה כל היום?" קיוויתי בציפייה.
"לא, חמודי, אתה הולך לבית ספר.."
"אבל אמא!…"
היא הביטה בי, יודעת שאין טעם להתווכח. גם אני ידעתי את זה. אמא שלי היא האם היחידה שה- "אבל אמא" לא עובד עליה. אפילו לא כדי שהיא תגיד "בלי אבל". וזה קצת מבאס.. כי אין לי שום דבר אחר להגיד למחאה שלה. לא לי ולא לשום ילד אחר בעולם..
"אז תאכל ותתלבש. אבא היום מסיע אותך" הוא נתנה לי נשיקה אחרונה ועזבה את החדר.
כבר לא הרגתי עייף יותר. הבטתי בפרוסת העוגה הענקית והנוטה כמו מגדל פיזה, כאילו בוחנת את עצמה, מתי היא תיפול ככל שתתעקם; ובאמת שלא יכולתי להרגיש את הטעם שלה בפי, שום רוק לא הצטבר מתחת ללשון שלי כמו בכל פעם לפני שאני אוכל עוגה (ואני משוגע על עוגות. בייחוד גבינה!) והדבר היחידי שחשבתי עליו היה שאם אני קודם אצחצח שיניים, אז אני אוכל לאכול משהו.
ואוו, אילו מחשבות עמוקות יש לי על הבוקר!

הנחתי את המגש המפתה על השידה המבולגנת שלי, מקווה שהיא לא תיפול, וקמתי מהמיטה, מדדה בתחתוני בוקסר וחולצת טריקו לכיוון חדר האמבטיה.
אחותי הגדולה הייתה שם ושטפה פנים.
היא הבחינה בי, "למה אתה ער כל כך מוקדם?"
"כי יש לי היום יום הולדת.." עניתי ביובש, מפהק בגועל מריח הפה של עצמי.
"מזל טוב" היא הטבילה את פניה במים.
גירדתי בראש. עמדתי בחוסר איפוק והתפללתי שתסיים כבר.
היא סיימה. אבל ניגשה שעה לנגב את הפנים. נדחפתי לחדר הצפוף.
"מה אתה דוחף?!" היא עיקמה את פניה בזעף וחזרה למגבת. שטפתי פנים, מתעלם מימנה, וניגבתי אותם עם זרועותיי. אחר כך נטלתי את המברשת שיניים מהכוס בצורת תנין שהייתה במקומה הקבוע על הכיור, והתחלתי לצחצח שיניים אחרי שמשחתי אותה במשחה הלבנה עם הפס הכחול.
מיהרתי לשטוף את הקצף הלבן מפי אחרי ששרף לי בלשון יותר מידי. אחותי יצאה מהחדר ולקחתי את המגבת.
ניגבתי פנים, שטפתי את המברשת, החזרתי אותה למקום, עשיתי לעצמי פרצוף או שניים במראה, יצאתי מהחדר, נכנסתי לחדר שלי, התיישבתי על המיטה, וראיתי על המגש שרידי פירורים ופסיי קרם לבן וכחול אוכמנית, שמישהו לקח וליקק עם האצבע, אחרי שגזל מימני באכזריות את פרוסת העוגה.
"הנרי…" סיננתי את שמו של אחי הקטן והפושע וחטפתי זוג מכנסיי ג'ינס כהים בעודי יוצא מהחדר בכעס.

"הוא אכל לי את העוגה!!" מחיתי בסלון הביתה בעודי סוגר את חנות מכנסיי. אבא שלי אכל מקערה את תערובת הצימוקים, שיבולת השועל וסיבים המגעילים שלו בתוך שלולית חלב סויה והביט בי דרך זגוגיות משקפיו.
"מי אכל מה?" הוא שאל.
"הנרי! הוא אכל לי את עוגת היומולדת!" שילבתי את ידיי וראיתי ברגע האחרון איך הוא עמד לרדת לקומה התחתונה- הבחין בי- ומיהר להסתלק.
כבר התחלתי לעוות את גופי בהפגנת כעס, אבל אבא שלי הרגיע אותי. "יש עוד עוגה שלמה במקרר! תירגע. התיק שלך מאורגן לבית הספר?" הוא העביר נושא כפי שהוא תמיד עושה כשקו המחשבה שלו נקטע, אחרי שהמוח שלו מחליט שהנושא הראשוני שהוא דיבר עליו, משעמם.
"כן, הוא מאורגן.. איפה אמא?" הוכחתי את הגנים שלו מתוכי.
"נסעה לפני כמה דקות, היא אמרה שאני אסיע אותך לבית הספר.. אתה רוצה לאכול ארוחת בוקר? נשארו סיבים"
"לא צריך.. אני אוכל עוגה" פניתי לכיוון המקרר. ססיל, החתולה הראשונה מתוך השלוש שיש לנו, צפתה בי ממרומי המקרר. מקווה שאני באתי למבצר שלה כדי לתת לה משהו לנשנש.
"אבל זה לא בריא על הבוקר" אבא מיהר להתערב עם שטויות הגרנולה שלו.
"אבל אני מתבגר, ומותר לי לאכול שטויות על הבוקר. כשאהיה בן חמישים, אני אוכל אוכל של זקנים" הבטתי על הקערה של אבא. ולפתע הרגשתי דביל, איך העלבתי ככה את אבא!?
אבל למזלי הוא דווקא צחק. זה הצחיק אותו, מה שאמרתי, על האוכל של הזקנים. אולי כי אבא מרגיש צעיר בנפשו, ומתעלם מהעובדה שהוא בן חמישים ובכל זאת אוכל סיבים בחלב שעשוי משעועית.

אחרי שבלעתי את פרוסת הפיצוי שלי, שאותה הכפלתי בגודלה כדי להרגיש טוב עם עצמי, אחותי יצאה לכיוון בית הספר שלנו, שאליו היא תמיד הולכת יחד עם חברותיה (ואני תמיד צריך להילחץ ותמיד לדאוג לגבי השעות, כיון שאני יוצא אחריה, כדי שלא יראו שאנחנו הולכים ביחד) ואחריה רצרצה הכלבה הג'ינג'ית והנודניקית שיש לנו בנוסף לחתולים. הפרווה הקופצנית שלה התנועעה באיטיות באוויר העומד אחרי שאחותי טרקה את הדלת מאחוריה והותירה אותה בתוך הבית, יושבת עם רגל אחת באוויר, ולשון בחוץ, עדיין מקווה שמישהו יאפשר לה לצאת לגינה.
ראיתי את יולי הולכת על השביל דרך החלון בסלון הבית שלנו והפעם לא דאגתי. אבא הסיע אותי; ואבא ממש טוב בשעות וזמנים. כך שאני לא צריך להילחץ.
הנרי ירד לקומה התחתונה, מנסה כמה שפחות להתבלט בשטח. אבל ראיתי אותו, מן הסתם, אבל החלטתי לוותר לו. הוא בסך הכל בכיתה ד', הוא עדיין טמבל.
הנרי לקח את התיק שלו ויצא בשקט מהבית. אבא הספיק להגיד לו "להתראות" לפני שסגר את הדלת. הנרי ממש הרגיש אשם..

"קדימה, תומס, גם אני צריך להגיע לעבודה היום.." אבא קם והכניס את הקערה שלו לכיור. לבשתי עלי את כתפיות הילקוט שלי, ולפתע נזכרתי במשהו. רצתי לחדר שלי תוך שאני מותיר מאחורי קריאת "אני כבר בא…!" לאבא.
נכנסתי לחדר, והרמתי מהמגש את הדבר-מה העטוף בנייר מתנות, ואת המעטפה הצנועה.
התיישבתי על המיטה, לוגם מהמיץ תפוזים וחוטף את המטרייה בעין. פתחתי את המעטפה, משפשף את עפעף עיני הדואב, וקראתי את המכתב הקצר שנכתב ע"י אמא.
"יום הולדת שמח, תו תו, שיהיה לך יום קסום ומלא הרפתקאות! אמא *לב*"
אוי לא.. בפעם האחרונה שאמא איחלה "יום קסום ומלא הרפתקאות" יולי נקעה את הקרסול, הנרי כמעט נחטף ע"י ילדים גדולים בבית הספר שלו ונכלא בארון כלי הניקוי של השרת ואבא קיבל דו"ח תנועה.
תהיתי מה יקרה לי היום, אם ככה. אם זה יהיה יום קסום ומלא הרפתקאות, אז אולי עדיף שלא אספר לאמא שבכל זאת לא הלכתי לבית ספר..
אבל זה היה מאוחר מידי כי שמעתי את אבא צופר מהמכונית שלו בחניית החצר שלנו.
קפצתי בבהלה קלה אבל רציתי לדעת מה קיבלתי במתנה. עטיפות מתנה תמיד מצאו חן בעיני, ועד כיתה ה' נהגתי לאסוף אותם. אבל תמיד, בין כה וכה, אהבתי יותר את מה שהיה בתוכן.
קרעתי את העטיפה וחשפתי מולי ספר חום שעוצב כמו ספר עתיק יומין מימי הביניים, ועל הכריכה הקשיחה שלו עמד על צוק מין אֵלְף עם כנפיים לבנות, פרצוף מחושב ומטה מעץ, ומאחוריו עוד כמה יצורים אגדיים עם נוף מרהיב של מפלים, הרים ירוקים וקרני שמש לצד להקת ציפורים, שדומה קצת לדינוזאורים מעופפים עם נוצות, מאשר לציפורים רגילות.
או.. יופי.. עוד ספר על דרקונים ואבירים, חשבתי לעצמי. אמא בטח חשבה, שבגלל שנהגתי לאהוב את המשחק "דרקונים ומבוכים" ובגלל הפעם ההיא שהייתי שותף לפורום של אוהבי הספר "ספיידרוויק" (בדיוק לחודש!) ושאני מצייר דרקונים, אני אוהב ספרים מהסוג הזה. אבל יש לי יותר מידי ספרים מהסוג הזה!! שלא אתחיל למנות לכם אותם, אחרת זה לא ייגמר.. וכבר קשה לאהוב אותם! אותן שטויות של סופרים בגיל העמידה שאין להם חיים, אז הם מחרטטים "עובדות" על יצורים דמיוניים.
בהתחלה זה מגניב, ואתה מתי שהוא גם מאמין לזה! אבל אחרי שאותן שטויות חוזרות על עצמן, (או יותר גרוע) משתנות מספר לספר, אתה מבין שעובדים עליך בעיניים..
פתחתי את הספר ורפרפתי בו קצת. חשבתי על אילו עוד מתנות אני אקבל ליום ההולדת שלי. בטח לא מהדודים שלי מצד אבא. הם גרים בקצה השני של המדינה, ובאים לבקר אותנו רק בסוף השנה. ועכשיו כמעט בדיוק חצי שנה מתחילת הלימודים. חצי שנה נוספת בטח עוד תגרום להם לשכוח את היום הולדת שלי..
נאנחתי ועיקמתי את זווית פי. קמתי מהמיטה, השלכתי ברפיון את הספר לעבר מדף הספרים המבולגן שלי ויצאתי לכיוון החנייה.