היי , אני ערפד (חלק א‘)

היי, קוראים לי אקווה- מרין שם קצת מסובך… עד לפני כמה זמן הייתי נערה רגילה בת 13, טיילתי עם חברות, ראינו סרטים, עשינו שיעורים ולא אהבנו בית ספר כמו כל ילד אחד עד שיום אחד הכל השתנה…
הכל התחיל ביום שימשי, חם ומחניק. אני ומשפחתי עברנו דירה לעיר אחרת. הכל היה לי חדש ולכן רציתי לחקור קצת על המקום. ליד בייתי יש גינה. לא גדולה , אך גם לא קטנה. מדשאה גדולה ורחבה הקיפה את הגינה וגרמה לה להראות בצורת כדור. בכניסה לגינה יש שער, יפה ומלא פרחים צבעוניים. לא היו בה מתקנים, אך זה כל היופי שבה.היו בה שבילים רחבים, עצים גבוהים ויפים, ארוגות פרחים מכל הסוגים ובמרכז הגינה עמד מפל מים יפייפה. ריח הורדים מילא את ראותיי, נשמתי לרווחה ותחושת רוגע התפשטה בגופי. תחושה שכבר מזמן שכחתי שהיא קיימת. 'מחר מתחיל בית הספר…' חשבתי לעצמי, הסתכלתי על הפרפרים המעופפים מעל הפרחים בחיפוש אחר צוף. בלי דאגות ומטלות.הם חופשיים לעשות כל מה שנפשם רוצה. 'אני לא יודעת אם אני אסתדר, למרות שאין לי בעיה להשתלב בכיתה ובכלל בבית הספר' הירהרתי לעצמי 'אבל זה מעצבן להתחיל הכל מההתחלה'. הלכתי לכיוון המפל, התיישבתי על האבנים ושיחקתי במים. הטלפון רטט לי בכיס והמוזיקה הפרה את הדממה. חברה שלי, מיקה, התקשרה אליי. "הלו?" שאלתי "מרין! מה ניש? כמה זמן לא שמעתי אותך!" אמרה לי מיקה "כן כן די הרבה זמן אני גם לא שמעתי אותך מיקה, רצית משהו?" שאלתי אותה "אני? אוף מרין למה את ישר חושבת שאני צריכה משהו? סתם רציתי להתקשר… מה את עושה?" היא שאלה אותי כאילו שלא קרה דבר. זה עיצבן אותי אבל החלטתי לא להזכיר לה דבר."אני יושבת בגינה וסתם חושבת על משהו." "על מה את חושבת?"
"על שום דבר כזה", נאנחתי. היא כל הזמן רוצה לדעת הכל. "טוב מה שתגידי. רוצה מחר ללכת ביחד לבית הספר?" היא שאלה אותי. שוב התחלתי לכעוס. "לא " עניתי לה , מנסה לשמור על רוגע " למה לא?" היא שכחה. " כי ככה. תחשבי ותזכרי מה אמרתי לך לפני שבועיים בערך. חייבת ללכת ביי." אמרתי מהר. "רגע ח.." היא לא סיימה להשלים מילה וניתקתי. 'היא אפילו לא זוכרת שעברתי דירה.' חשבתי. לא הרגשתי טיפת עצב כי ידעתי שזה יקרה, ואכן צדקתי. הלכתי לבניין שלי. 'יש לי עוד דברים לסדר לפני בית הספר.' אח הקטן שלי , סתיו, לא היה בבית. ' הוא בטח נסע עם אמא ואבא לדודה או משו כזה…' חשבתי בשמחה. סופסוף יהיה לי קצת שקט, וזמן להיות לבד. נעלתי אחריי את הדלת והתחלתי לפרוק את הדברים תוך כדי זימזום מנגינה. עבר זמן ולאחר שסיימתי החלטתי לראות אנימה. אחרי צפייה במספר פרקים מהסידרה וואן פיס, עשיתי הפסקה ונשנשתי קצת. התחיל להחשיך והבטתי מבעד לחלון.ראיתי את הגינה, שקטה כמו תמיד ויפה יותר מאשר באור היום. לפתע ראיתי מישהו מסתכל עליי, חשבתי שאני מדמיינת הסתכלתי לשם שוב ,אך הוא לא היה שם. שמעתי שהדלת נפתחה. "חזרנו!" קרא סתיו. הוא אחד הילדים הכי ילדותיים ובכיינים שפגשתי או שהכרתי מעולם!הוא כל הזמן מציק לי ומתבכיין. "שמעתי כבר." עניתי "לכו להתכונן למחר יש בית ספר. " אמרה אמא. "טוב " ענינו פה אחד. אני אף פעם לא הייתי דומה לבנות אחרות. הן אהבו ורוד אני שחור, הן אהבו לבבות אני גולגולות וכו'. לכן אף פעם לא מצאתי חברה או מישהו שיבין אותי. שנה שעברה הייתי עם שתי חברות מהיסודי וככה התחברו אלינו עוד בנות , אך הן, כמו הקודמות לא אהבו את מה שאני אוהבת. לכן אני הרגשתי שאני לא קשורה אליהן. לגמריי. אולי לא תאמינו לי אבל אני לא בכיצי כבר שנתיים, אפילו לא דמעה אחת! ומעולם לא התאהבתי. אף אחד מהבנים לא משך את תשומת ליבי. התאהבו בי חמישה פעמים וכולם התאכזבו. כל החמישה היו מאוד מקובלים ורוב הבנות היו מאוהבות בהם אבל רק לא אני. כל הזמן הזה לא הצלחתי להבין למה הם התאהבו בי. לא סיפרתי דבר לאימיי או לחברות שלי כי לא היה לי כוח לזה אז שמרתי על זה בסוד.השנה כמו בכל שאר השנים אני אשמור על פרופיל נמוך כי אני לא רוצה שישימו לב אליי. אני תלמידה טובה, המורים אוהבים ומשבחים אותי וכו'. 'השנה אני אהיה עוד יותר שקטה' העמדתי לפניי מטרה. ההורים שלי שלחו אותי ללמוד בבית ספר פרטי. לא אהבתי את העובדה הזאת מכיוון שיש שם תלבושת אחידה. חולצת בית ספר באיזה גוון שרוצים וחצאית עד הברך או אפילו יותר קצרה בצבע ורוד.
הסתכלתי על התלבושת הלבנה ורודה בפנים לא מרוצות. הייתי מאוד לא מרוצה, יותר מידיי ציבעוני. אני מעדיפה שחור וכחול. טליתי אותה על מטלה, ' מחר כל יתחיל' נאנחתי. נכנסתי למיטה ותוך כדי מחשבו. לא שמתי לב שנרדמתי.
"את לא תצליחי להתחמק, אקווה -מרין, זה הגורל שלך" רצתי, לא ידעתי למה או לאן אני רצה. רק רצתי ולא עצרתי. ערפל הופיע מולי והכל נהיה מטושטש, הרגשתי כאב חד בחזה, לא יכולתי לסבול יותר ונפלתי על ברכיי, בעודי יושבת שם ומנסה להרגיע את הכאב, נער הופיע ממולי. בערך בן גילי. שיערו השחור נפל על פניו וכיסה את עינו.עיניו האדומות שיתקו את גופי, אפילו הכאב נפסק והתחלתי ליפול. רגע לפני שנגעתי באדמה הלחה והקרה הוא תפס אותי… עיניו היו ממוקדות בעיניי והוא לא הסיט את מבטו. התחלתי להרגיש עייפה, נלחמתי בכל הכוח ברצון לישון ובעייפות. אחרי מספר דקות עיניי התחילו להעצם… ושוב הנער אמר "את היחידה שהצליחה לעמוד מולי כל-כך הרבה זמן, האחרות פשוט התמוטטו ונרדמו, אבל את לא. יש בך משהו שונה, משהו מאוד מיוחד, שלא ראיתי כבר הרבה מאוד זמן. את ראויה להיות…" לפני שסיים את משפטו נרדמתי בתוך ידיו…