היי, אני ערפד (חלק ג')

ברגע שנפתחה הדלת כל העיניים היו ממוקדות בנו. כל התלמידים קמו. מלבד תלמיד אחד, הוא המשיך לשבת ולהתבונן מבעד לחלון. כשהסתכלתי עליו הוא הסתובב בפתאומיות, הסתכל עליי וקם. עיניו היו ממוקדות רק בי.
עינייו הכהות, כמעט שחורות, הסתכלו עליי ורק עלי. מספר שניות הסתכלתי עליו ואז שמעתי את קול מנהלת " … ועכשיו הציגי את עצמך. " אמרה ונעמדה לידי. " היי, קוראים לי אקווה- מרין ואני מקווה שאנחנו נסתדר."
המורה הנהנה. " ועכשיו נמצא לך מקום.. " היא חיפשה בעינה מקום על שלפתע נשמע קול.
" היא תשב כאן. " אמר הנער בעל העיניים השחורות. " אוקיי" הנהנה המורה , אך היא נראת מופתעת מאוד. " שבי שם בבקשה " אמרה והצביעה על השולחן שליד אותו הנער. קולו היה מוכר לי.
מאיפשהו.
לא הצלחתי להזכר מאיפה. התיישבתי והמורה התחילה לספר על בית הספר, על הכללים , החוקים ומה שבינהם.
כל אותו הזמן הוא נעץ בי מבט. לא נלחצתי או משהו כזה פשוט ניסיתי להזכר בחלום. במחברת שלי ציירתי את דמותו של הנער מהחלום , פחות או יותר. במיוחד הפנים יצאו לי טוב. ' העיניים ' חשבתי 'ראיתי אותם כבר ' לא הצלחתי להזכר , נאנחתי ביאוש.
" מאיפה יש לך את הציור הזה? " שמעתי את שכני אומר. " אה, זה? " שאלתי ולא הסטתי את מבטי מהציור.
"כן, זה " הסתכלתי בציור ' אני מצטיינת באומנות ' חשבתי ' אין פלא שהציור יצא טוב כלכך.' חייכתי חיוך קטן. " אני חלמתי חלום מוזר והנער הזה הופיע בחלום, ויש לי הרגשה שהחלום הזה לא מקרי וזה עדיין מטריד אותי אז.. ציירתי אותו. " הוא המשיך להביט בציור. "ואת.. ראית אותו בעבר?" שאל.
"כן, יש לי הרגשה שפגשתי אותו מתישהו." אמרתי " טוב , זה נשמע מוזר אני יודעת " אמרתי לו תוך כדי שאני מחפשת משהו בתיק. " אז היא באמת ראויה.. " הרמתי את ראשי , לא ידעתי אם הוא זה שאמר את זה.. " אמרת משהו? " שאלתי אותו "אמ.. לא למה?"
"אה כי חשבתי ששמעתי משהו , לא משנה."
אחרי זמן מה התחילה ההפסקה שנמשכה חצי שעה. חיפשתי אותו ' או, הנה הוא ' חשבתי כשעיניי נפלו על שערו.
"סטאז! " (staz) קראתי לו ומיהרתי אליו. הוא הסתובב.
שוב ראיתי את עיניו.
"כן?" הוא שאל כשהגעתי אליו, " אה זה… אתה עסוק כרגע? " שאלתי בחשש. " אמ.. לא ."
תחושת הקלה התפשטה בגופי. " אז… אתה יכול להראות לי את בית הספר? "
" כן , בטח " הוא ענה לי בחיוך. " תודה " הודתי לו מכל הלב. עדיין , הוא הראשון שהתחברתי אליו.
" אין בעד מה " הוא ענה בחיוך.
הוא הראה לי את בית הספר. והוא עצום! לא עברנו על כולו כי היינו צריכים בעצמנו הפסקה כדי לאכול ולשתות. הלימודים עברו די מהר.
בסוף היום, בדיוק כשהתכוונתי לצאת מהכיתה, המורה ביקשה ממני לסדר את הספריה של הכיתה. והיא גדולה יש בה הרבה מאוד ספרים. לא סירבתי , כדי להשאיר רושם טוב.
התקשרתי לאימי כדי להודיע לה שאני אשאר זמן מה בבית ספר.
התחלתי להוציא את הספרים מהספריה והנחתי אותם על השולחנות הכיתה. תוך כדי סידור הספרים על השולחן זמזמתי שיר שלא שמעתי מעולם.
אני ידעתי אותו מאיפשהו.
" מאיפה את מכירה את השיר הזה? " אמר קול מאחוריי. נבהלתי והסתובבתי במהירות לעבר הדלת. סטאז עמד שם. " אה, השיר הזה? לא יודעת אני פשוט מכירה אותו. אתה מכיר אותו? " שאלתי. "כן, את השיר הזה זימרה לי סבתא שלי לפני הרבה שנים. " הסתכלתי עליו ואז על הספרים. לפתע, השתתקתי. אחרי מספר שניות הסתכלתי על סטאז. סטאז עמד שם והסתכל עליי בהפתעה.
" מה? " שאלתי. "לא, לא, שום דבר. אני יעזור לך עם הספרים." הוא התקרב אליי. " תודה " עניתי בחיוך. סידרנו ככה כמעט במשך שעה. טוב , הספריה הזאת ענקית. שמתי לב שהוא כל כמה דקות מסתכל עליי.
זה היה מאוד מוזר.
"אגב, מאיפה את יודעת איך קוראים לי? אני לא סיפרתי לך.." אמר סטאז. "אה המנהלת אמרה לי. והיא גם סיפרה שהכיתה מיוחדת בשני דברים. הראשון, שיש המון זוגות של שמות ,כאילו, שי בן ושי בת אבל אתה " הסתכלתי עליו " אתה היחיד בלי תאום שם." סטאז לקח כיסא והתיישב ליד החלון.
" ומה הדבר השני? "
" את הדבר השני היא לא אמרה לי "
הפלתי את הספר הכחול והתכופפתי להרימו. " וטוב שכך.. " מילמל סטאז. " למה טוב? " שאלתי מופתעת.
"עדיף.. עדיף שלא תדעי.. " הוא הסיט את מבטו והביט מבעד לחלון…