נטלי16
הייי
נראלי שהפרק הזה נורא משעמם... מה דעתכם?

היחידה \ 9

נטלי16 16/04/2012 797 צפיות תגובה אחת
הייי
נראלי שהפרק הזה נורא משעמם... מה דעתכם?

"תצטרכי לחיות עם זה שאני נשאר כאן! " אמר טום בקור .
אנאבל לא התייחסה לתשובה שלו . היום עבר באיטיות ואנאבל עדיין הרגישה אבודה וכואבת .
היא לא אכלה כלום ולרוב ישנה .
טום העביר את יומו בין דירתה של אנאבל לשלו , הוא שם לב שהיא רק הולכת ומחמירה את מצבה הוא ישב והתעמק בהודעת sms שהוא התכוון לשלוח . כאשר אנאבל בילתה יותר מחצי שעה באמבטיה הוא שמח שלפחות מהמיטה היא החליטה לקום.
דפיקה על הדלת הפתיעה את טום הוא קם ופתח את הדלת לפניו עמד בחור בערך בגובהו עם מבט מופתע בעיניו .
"אנאבל נמצאת ? " שאל לוגן .
טום לבש הבעה רצינית על פניו , "מי אתה?" שאל תוסס .
לוגן הבין שלא מדובר בקרוב משפחה שלה אלה במישהו ממש קרוב . "אני לוגן ידיד שלה , אנחנו עובדים ביחד , היא נמצאת ? " שאל .
"תשמע לוגן , היא כרגע לא נמצאת אבל אני יודיע לה שהגעת לבקר אותה" אמר טום וניסה לדחוק בו ללכת . לוגן הבין את הרמז והחליט ללכת .
טום הרגיש כמו בקבוק קולה שניערו אותו , הוא נשען על רגל הספה והמתין שאנאבל תצא מהמקלחת.
לבסוף היא יצאה מהמקלחת , פניה נראו תשושות ורק מבקשות מנוחה שלא הייתה לה עד כה .
היא הבחינה שהוא מסתכל עליה ועוקב אחרי כל צעד שלה אך לא ייחסה לו כל חשיבות .
"מי זה לוגן ? " שאל
אנאבל יצאה מהאדישות "מה הוא היה פה? " שאלה ,
טום הבחין בשינוי הבעת פניה והופתע , "נשמע שיש לך קשר רציני אליו " .
"טום אל תשחק את הקנאי עכשיו , אין לך זכות לשאול אותי על החיים שלי , עכשיו תענה לי איפה הוא " .
טום התרגז מתשובתה וענה "הוא היה כאן אבל הלך " .
"זאת אומרת שגרמת לו ללכת , אני לא מאמינה שעשית את זה " אמרה כועסת .
"מחר אני חוזרת לעבוד , אני מקווה שתחזור למקום שממנו הגעת " אמרה והפנה לו את גבה , היא עמדה בחלון וקיוותה שלא יעשה משהו שיגרום לה להסתכל עליו , היא לא רוצה לראות אותו! עדיין קשה לה לעכל את מות אימה ואת חזרתו ביחד .
טום התקרב אליה מאחור ותפס את זרועותיה בחוזקה , הוא סובב אותה אליו והביט היישר לעיניה, "אני לא עזבתי כי רציתי , בל ! לעזאזל זה היה הדבר הכי קשה שבחרתי לעשות . את חושבת שלא חשבתי עליך ? " שאל כועס ,
אנאבל לא רצתה לשמוע את המילים שיגיד עכשיו "דיי טום זה לא הוגן.." התחילה לומר אך הוא קטע אותה . "כל יום חשבתי עליך , על החיוך שלך , על השיער שלך , על דרך המחשבה השונה שלך , על האופן שבו את מסתכלת עלי , על העניים שלך " אמר טום מתקרב אליה . "אז למה חזרת טום!? , חשבת שברגע שתגיע אני אפול לרגלייך??, חשבתי שיהיה ביננו משהו אמיתי אבל לא היה ואתה בחרת את זה כשנעלמת ולא חזרת .ועכשיו הסיבה שחזרת כי הרגשת חייב לאמא שלי " אמרה .
טום חיפש דרך להסביר לה את המצב באמת אך לא מצא , הוא לא נתן לעצמו לספר לה את האמת למה הלך ולא חזר .
"את צודקת " אמר . הבעת פניה של אנאבל החליפו צורה והיא חזרה להיות חיוורת .
"חזרתי כי שמעתי על התאונה " התחיל להסביר , אנאבל הסתובבה וחזרה להסתכל מהחלון . הוא שוב סובב אותה אליו ואמר "אבל עכשיו אני כאן , ואני לא נשאר כאן בגלל שאני חייב טובה ! , זה כי אני רוצה להישאר כאן . נכון , נתתי מילה לאמא שלך שאני אשמור עליך " ,
"אז עכשיו כל הזמן הזה שנשארת כאן היה מרחמים אלי ? " התפרצה אנאבל .
"לא לעזאזל תקשיבי לשנייה " צעק טום.
"הבטחתי את זה לאמא שלך ואני עושה את זה , וזה לא בגללה זה בגללי אני רוצה אותך! , ואני כאן כדי להישאר . תקבלי את זה או לא זאת הבחירה שלך , אבל תתחילי להתרגל שאני כאן להישאר !" אמר ושחרר אותה .
"טום המצב בין שנינו לא יחזור להיות כמו לפני חודשיים " אמרה. טום ידע שהיא טועה הוא עדין ראה לה בעניים את מה שהרגיש באותו לילה .
"בוא פשוט נהיה ידידים , או כמו שאמא שלי הייתה אומרת לי , כמו אחים " אמרה ודמעות מילאו את עיניה . טום חיבק אותה ונשק לקודקודה .
טום שכב על הספה מכוסה בסמיכה חורפית ומביט בתקרה , אנאבל שכבה בצד מיטתה וגם היא הביטה בתקרה . "היא חסרה לי טום " , טום שתק מס' רגעים ולא ידע איך לענות לה "אני יודע " ,
"אחרי שאבא שלי נהרג , דיברנו רק דרך מכתבים . כשסיימתי את הלימודים ואזרתי אומץ לבוא , לא חשבתי שהיא תקבל אותי , אבל היא כן קיבלה , והיא אהבה אותי ".
"בל היא לא הפסיקה לדבר עליך מהרגע שבו הכרתי אותה , היא כל הזמן חשבה עליך אם אכלת , אם ישנת . תמיד הייתי מתפעל איך היא מכירה אותך כל כך טוב , ותתפלאי גם אני מכיר אותך טוב יותר משאת חושבת , היא סיפרה לי המון עליך " .
אנאבל הקשיבה לכל מילה שאמר ובכתה שוב , היא מעולם לא תיארה לעצמה שאמא שלה אוהבת אותה כל כך .
טום הבחין בשקט הפתאומי שלה "בל ? " שאל ולא היה מענה ,
הוא התרומם מהספה וראה שהיא שוב בוכה , הוא לא הצליח להישאר אדיש כלפיה וקם אליה . טום התיישב על מיטתה והביט בה , "בואי אליי " אמר אנאבל התקרבה אליו , "אני יהרוס לך את החולצה " אמרה , "לא נורא אני שונא אותה גם ככה " . היא חיבקה אותה ובכתה , בכתה , עד שהעייפות הרדימה אותה .
הוא שכב על מיטתה כאשר היא ישנה בחיקו , הוא ליטף את שיערה וחשב איך לנקום בהם על כך הוא זוכר איך הוא הרגיש כשהודיעו לו על מות הוריו הוא היה אז רק בן 13 מאז הוא גדל במוסדות שונים והחליף משפחות כמו נעליים . הוא זוכר את הכאב שבעניין .
אבל הוא הבטיח לבקי שלא ינסה להתערב בעבודת המוסד , הוא חייב לזכור שגם הוא חלק מהם כרגע, הם אכזריים בצורה בלתי רגילה ,
למה את בקי? ומה הסיבה שעכשיו ?


תגובות (1)

תוודה רבה אני מעריכה את הכי בעולם!

19/04/2012 13:36
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך