החתולה – פרק ב’

היה לי חלום דיי מוזר, חלמתי על היותי מתהלכת ביער כשמאוחוריי נשמע קול צעדים.
תחילה, לא הבנתי מה משמעות הקול, אז הגברתי את קצב הליכתי, אך זה לא עזר וקול הצעדים רק הלך וגבר. התחלתי לנוע לצדי היער, לתוך עומקו, אבל זה לא הועיל.
רצתי. הכי מהר שאני יכולה. רצתי.
החלום הרגיש כל כך אמיתי.
שם הייתי רק חתולה בודדה וקטנה אל מול צבא עצים אדיר, וגם… מול דמות לא מוכרת.
קול הצעדים רק הלך וגבר. קפאתי במקום. לא יכולתי לזוז.
חשבתי שזהו – זה הסוף, אין יותר מה לעשות. אין לאן לברוח.
שמעתי צחוק צורם, כמו ציפורניים על הלוח. צחוק שמבשר רעות.
הצעדים רק הלכו וגברו, חשבתי שאוכל להתחבא בין העצים, פקדתי על רגלי לרוץ, לברוח, אך הן לא צייתו לי. הצחוק נשמע ברור יותר מרגע לרגע, והצעדים – התגברו. לא ידעתי מי פוסע שם או מי צוחק ככה, אבל ידעתי שהוא קרוב – קרוב מאוד, רק עוד צעדים אחדים ואדע מי האחראי לזה, שלוש… שתיים… אח- ואז התעוררתי… התעוררתי עם תחושה מוזרה… כאילו הולך לקרות משהו לא צפוי היום… ואולי זה סתם התחושה שהשאיר החלום המוזר…
הייתי עדיין מנומנמת כששמעתי את קול שריקתה של הרוח באוזניי העדינות, בעודי מסרבת לפתוח את עיניי. עדיין לא התרגלתי אל הריצות מבית לבית.
כעבור כמה שניות הבנתי שהזנב שלי כבר לא רועד. זאת הקלה, אמרתי לעצמי, אבל ידעתי שזה לא מה שבאמת הדאיג אותי. נזכרתי שפעם שמעתי כל מיני סיפורים על חלומות משונים של חתולים, אך לא זכרתי ממי שמעתי את הסיפורים.
עד מהרה, שריקתה של הרוח התחלפה בברכות שלום ופרידה מתום לאמילי.
כמה דקות לאחר מכן, שמעתי קול נוסף, מוכר ונלהב. פקחתי את עיניי, בעודי מפהקת.
"וואו! אני לא מאמינה!" זאת… אמילי, מעניין מה קרה, למה היא מתלהבת כל כך?
ייללתי בסקרנות, אבל אמילי רק חייכה אליי בעיניים מוארות.
היא הצמידה את הטלפון אל האוזן שלה, "כן… אני עדיין כאן, זה פשוט… מפתיע,"
ייללתי שוב, אבל היא המשיכה להצמיד את הטלפון שלה לאוזן בצורה מוזרה, מה שבני האדם מכנים: 'לדבר בטלפון'.
"רגע אמא, אממ… וואו! טוב, אני אקח קצת זמן… את יודעת, לעכל את זה…" היא לחצה על הטלפון והניחה אותו בצד.
ייללתי שוב, הפעם יותר בתקיפות.
"תירגעי… אני אספר לך…" אמילי הביטה לצדדים, "רק עכשיו גיליתי את זה, אז אסור לך לספר לאף אחד! זה מובן?"
גיחכתי בלב, איך אני יכולה לספר למישהו אם אף אחד לא מבין אותי? אבל נראה שאמילי הייתה רצינית.
ייללתי כאות הסכמה וחשבתי לרגע שמה, המשפט 'הסקרנות הרגה את החתול' נכתב עליי.
"טוב, אז…" היא הנמיכה את קולה, "הולך להיות לי אח קטן… אח או אחות… אני עדיין לא יודעת…"
בהתחלה לא הבנתי למה היא מתכוונת, מה זה 'אח קטן'? זה כמו אמנדה? ילד מעצבן, נודניק וקטן? אם זה כך, אז למה אמילי מתרגשת כל כך?
כן – כן, לא פירשתי נכון מה זה 'אח קטן', עכשיו אני מבינה… אבל לא אתן לכם ספויילרים מיותרים, עליי לכתוב את סיפורי לאט לאט.
"חתולה טובה," היא ליטפה את ראשי, "ו… אוי! מה זה הריח הזה? כאילו ישנת בתוך ערימת זבל או משהו… יש כאן חתולה שצריכה לעשות מקלחת…"
עיניי נפערו לרווחה, זה עומד להיות ארוך… אבל להפתעתי הרבה, אמילי ויתרה.
חשדתי שקרה משהו, אמילי אף פעם לא מותרת!
ייללתי בתקווה לתשובה, אבל אמילי לא הקשיבה, רק הסיטה את מבטה הייתי מבולבלת – זה חדש, אמילי תמיד מקשיבה לי.
יש לי תחושה שמשהו קרה, חשבתי, אבל למרות מחשבותיי המתרוצצות להן, לא העזתי לפקפק באמילי… היא כמו… החברה הכי טובה שלי! שמעתי את תום אומר לה את זה פעם…
נחתי. כמו שאני עושה ברוב היום, אבל הפעם, עם מחשבות גדולות פי כמה מאז שהתעוררתי.
הזנב שלי התחיל לרעוד, שוב, ועדיין לא יכולתי לעצור אותו.