החתולה – פרק א’

שינוי תנוחה. פיהוק. התמתחות. עוד פיהוק. נזיפות. התמתחות.
בהיתי בקיר וייללתי מעט.
"רואה, עכשיו היא התעוררה בגללך!" שמעתי את הבעלים שלי נוזפת.
"מה? אני אשם שהכד נשבר?"
"נו… בכל מקרה, תעזור לי לנקות את השאריות… ותשמור-על-קייט. מובן?"
"מה שת'גידי,"
התמתחות. פיהוק. התמתחות.
"היי, קייט," הוא רכן אליי, "אנחנו צריכים שתצאי לגינה לבינתיים…"
יצאתי אחריו והוא ליטף את ראשי, "חתולה טובה…"
ייללתי. אני רעבה.
"כבר מגיע האוכל!" צעקה אליי הבעלים שלי.
"מה?"
"לא שלך, תום! של החתולה…" היא צחקה והגישה לי קערה מלאה בגבינה.
"נו, אז מה יהיה אם הכד?" תום שאל, "אמא שלך לא תאהב לשמוע על זה…"
"נספר לה את האמת." היא אמרה כאילו זה מובן מאליו.
"מה? שהשכנים הזאטוטים והנודניקים האלה זרקו אבנים מהחצר שלהם?" הוא שאל ואז הוסיף "שוב?"
הבעלים שלי חייכה.
"גם אנחנו דיי זאטוטים, רק בני שתים עשרה," היא צחקה באופטימיות.
"אמילי…" תום גילגל עיניים.
אמילי גילגלה עיניים גם היא וליטפה את פרוותי הלבנה.
הרמתי את ראשי מקערת הגבינה כששמעתי רעש.
"אמא שלי הגיעה, קח את קייט ושמור עליה."
"כמו שאני עושה תמיד…"
"נו… תום! תהיה רציני!"
"אבל אני רציני!"
"מעולה, עכשיו עוף מפה."
תום רץ מהר לביתו, הצלחתי לשמוע את ברכות השלום שאמילי ואימה החליפה עד שהרוח החלה לשרוק באוזניי.
הכרתי את הבית של תום וגם את הבית של אמילי, למען האמת, אלו הבתים היחידים שאי פעם הכרתי! אמילי אימצה אותי כשרק נולדתי – זה לפחות מה שהיא סיפרה לי…
לא נראה לכם מוזר שאמילי יכולה להבין אותי ואני אותה? ולמה תום לא מבין אותי?
"טוב, חתולה קטנה," תום אמר וחייך אליי, "עכשיו את צריכה להיות אצלי בבית, אז שום מילה להורים שלי," הוא הביט סביב ואז הוסיף "ושום מילה… או יללה לאמנדה, סגור?"
ייללתי כאות הסכמה.
"אני מקווה שזה אומר כן," הוא סינן ונכנס לביתו.
אמנדה היא אחותו הקטנה של תום. היא נודניקית ומעצבנת, טוב, זה לפחות מה ששמעתי את תום אומר עליה… אף פעם לא באמת הכרתי אף אחד אחר חוץ מאמילי, תום וכמה חיות בית…
"כבר חזרת, תום?" שמעתי את קולה של אימו.
"כן – כן, אני אלך לחדר שלי…" הוא הידק את אחיזתו בי כאשר הוא החביא אותי מאחורי גבו.
"אתה מסתגר יותר מידי בחדר בזמן האחרון…"
"נו, אמא!"
"טוב, בסדר, אתה יכול ללכת…"
תום נשם לרווחה ומיהר לחדרו, הוא סגר את הדלת והניח אותי על הרצפה.
"אני יודע שלא נוח כאן כמו אצל אמילי, אבל צריך להסתדר… אין מה לעשות…" הוא הביט בחדרו המבולגן, אסף כמה בגדים מלוכלכים מהרצפה לערימה ושם אותי עליה.
"הנה לך," הוא אמר וליטף את פרוותי המהודרת, "אני יודע שזה לא הכי נעים… או נקי… או… נוח כמו אצל אמילי… אבל זה מה שיש… סליחה מראש…" תום יצא מהחדר.
איכס! אני לא הולכת לישון על זה! ייללתי נמרצות, ודילגתי מן העירמה. הלוואי שאמילי הייתה כאן… היא מבינה אותי…
הבטתי לצדדים, היה לי דיי משעמם… כששמעתי צעקות, מעניין מאיפה הם הגיעו…
"אבל אמא…" שמעתי קול של ילדה קטנה, "למה רק לתום מותר ללכת לחברים ולי לא?"
"אמנדה את יודעת שתום הולך לאמילי והם עובדים על הפרויקט במדעים… או שזה היה הפרויקט בשפה?"
"פחח… ממש לא! אני מוכנה להתערב איתך שהם לא עושים את זה! הם בטח משחקים בט-ל-פון"
"אוי, אמנדה…"
"אהה!" שמעתי נחירה.
חזרתי אל ערימת הבגדים המלוכלכים וניסיתי להירדם, קיוויתי שכאשר אתעורר, אמילי תבוא…
————————————————————————————-
נחתי קצת, אחרי כמה דקות שמתי לב שהזנב שלי מתחיל לרעוד ללא הרף, ניסיתי לעצור בעדו, אך זה לא עזר.