החתולה האלכימאית מעירה עתיקות

אֶמוֹאוּ התקרבה אליי, עד שהיינו כמעט צמודים. באופן אינסטינקטיבי לקחתי צעד אחורה, אבל אמואו רק התקרבה עוד יותר.

"תחזיק חזק, אני לא מבטיחה שזה לא יכאב…"

היא תפסה אותי – נכון יותר חיבקה אותי בחוזקה, וגם אני השבתי לה חיבוק. עצמתי את עיניי, בציפייה שיתרחש משהו, ולרגע לא קרה כלום. אבל אז שמעתי רעש אדיר, כאילו כל העולם כולו מתנפץ לזכוכיות זעירות, והזמן פתאום עוצר מלכת, כשרסיסי העולם נאבקים בקסם הזה כדי להמשיך בנפילתם, תוך הפקת חום בלתי־ייאמן. ואז הרגשתי ששנינו נופלים, כמו בצניחה חופשית, אבל בו־זמנית נשארים במקום. לא העזתי לפקוח את עיניי. לא עכשיו.

המסע שלי אחרי אבן החכמים ערך אלף שנים. אלה אלף שנים שהצלחתי לדחוס בכוח הקסם בשניות ספורות בלבד, כך שבעולם בני־האדם, אותן אלף שנה שבהן עברתי את כל השערים המלאכיים והדמוניים, את נהרות הסטיקס והלתה, אמנה ופרפר, היו לא יותר מאשר רגע קלוש. אבל עכשיו הרגשתי שאני לא מסוגל לשאת את זה. מה לי ולאלמוות, אחרי הכל? מה יקרה אם לא אגיע להארה?

רציתי בכל־מאודי להשתחרר מחיבוק החתולה האלכימאית, מתוך ההבנה שאם אעשה זאת, הכל ייפסק, ואתעורר מיד. אבל לא, לחש בתוכי אותו קול… הכל תלוי בלב בלבד… ולפתע הבנתי. נצמדתי לאמואו, נחוש להקשיב לפעימות לבה… אני מוכרח ראשית לעבור את הפורגטוריום, לתת לאחדות לבי האורובורית להישבר לשניים, לשלושה, לארבעה… ואז לכוון את פעימות לבי לקצב לבה, להשלים את תהליך הקוניונקציו שאחרי הספרציו, לתת לכל להפוך לאחד, אחד אמיתי… תוק־תוק, תוק־תוק… הלב בלבד… תוק־תוק, לב אחד… האם זאת אהבה? כשהנפש בוערת בקלקינציו, מתמוססת בסולוציו, מתגבשת למשהו חדש… הישן מת ונרקב, ואני משיל מעליי את עור הנחש היורמונגנדרי… קואגולציה…?

החתולה האלכימאית הרפתה בהדרגה והבנתי שעליי לעשות כמוה.

העץ הכסוף נעלם, כמו גם השמש והירח והגדר. עמדנו כעת באמצע עמק מלא באבנים מרובעות ומלבניות. לא, אלה לא היו אבנים, אלה היו לוחות, כתובים בשפה עתיקה שהופיעה אך פעמים ספורות בכתבי היד האסורים ביותר… אבל איכשהו הבנתי כל מילה: זה היה גן ארכיאולוגי סודי מהתקופה האנטדלוויאלית, ועל־גבי הלוחות היו הסמלים האולטימטיביים של אבן החכמים.

"אתה אדום," אמרה החתולה האלכימאית, וגרמה לי להסמיק עוד יותר.

"גם את," אמרתי, וזה היה נכון, אבל היא רק צחקה בחתוליות האופיינית לה.

הסתכלתי שוב מסביב, מנסה למקד את מחשבותיי. "השורות על לוחות האבן מתחרזות… זה אומר שצריך לשיר אותן, לא? אבל לא מצאתי דבר בטקסטים ההרמטיים על מנגינות עתיקות כאלה… אנחנו זקוקים למנגינה הנכונה…"

החתולה האלכימאית שוב חייכה בחידתיות, נחושה לא לעשות לי חיים קלים.

אבל הפעם ידעתי את התשובה גם בלי רמז.

"את אוהבת לרקוד?"

וכך, מבלי שנאמר מילה, האותיות מסביבנו התחילו לזרוח באור זהוב־ירקרק, עד שגם שמי הדמדומים נצבעו באותו גוון מסתורי, ומנגינה חרישית, שהתאימה להפליא לקצב צעדי הריקוד שלנו, מילאה את האוויר. זה היה הרגע שהחלטתי שאני באמת אוהב אותה.

זהו־זה. הקמנו לתחייה את המיתוס. בכיסי התגבש הווז־הרמטיקום, ובתוכו הפיליוס פילוסופורום, הלפיס, אבן החכמים; די והותר בשביל חיי נצח. אבל השגתי כבר יותר מכך, כי ראיתי את הנצח בעצמו, ואיני זקוק יותר לדבר.

לקורא זאת: את אבן החכמים אני מתכוון להשמיד – נכון יותר, להשיב אותה לשלב הפְּרִימַה מַטֶרִיַה הראשוני, בעזרת אלכימיה הפוכה, כדי שאלה שאינם מבינים את ערך האבן, לא ישתמשו בה, ואלה שמבינים, יוכלו להפיק אותה באותו מסע אינסופי, שאין קל ומפרך ממנו.