החלום הנבואי של נערת הפרחים
תקציר:
זה היה הסיוט של לילי.
נערה בת 17 מהעיירה פורקס שבארה"ב.
לילי הייתה ילדה רגילה מלבד פרט קטן
כל פעם שהיא חלמה את החלום הזה היא הלכה לאותו מקום
ואמרה את אותם דברים
"הסוף יגיע. מצרים תקום לתחייה. הסוף מגיע. מצרים תקום לתחייה."
עד שהיא פוגשת נער בשם ג´ונס שקורה לו בדיוק אותו דבר.
הוא אומר דברים שמשלימים את הנבואה.
ביחד עם ג´ונס היא יוצאת למסע אחר דברים מסתוריים ולא תמיד טבעיים שיסעירו את עולמה
________________________________________________________________
שוב ההנגאובר המטורף שאחרי החלום.
שוב המילים שרודפות אותי
שוב שוב שוב.
כל החיים שלי הם שוב אחד גדול.
שוב חלומות, שוב סיוטים ושוב בית ספר.
החופש נגמר והבית ספר מתחיל, וכמו שכולם יודעים בית ספר משמע לימודים ושיעורי בית.
בעודי פוסעת הלוך ושוב בבית בחיפוש אחר הנעליים שלי, הבחנתי שאני מאחרת. בחיפזון לקחתי זוג נעליים אקראי, את תיק בית הספר שלי ואת האוכל ויצאתי לדרך רכובה על אופניים בשיא המהירות.
*****************************************
"סליחה על האיחור המורה"
"זה בסדר לילי", ענתה המורה "מזלך שזאת תחילת השנה, בפעם הבאה אני לא אהיה סלחנית שכזו" מזווית עיני הנמוכה היא נראתה כמו ספרנית מהגיהינום. אבל כנראה שזה רק בגלל שאני מטר חמישים. "טוב. שבי לילי, בדיוק התחלתי להכיר לכיתה את התלמיד שהצטרף השנה. הכירי את ג´ונס"
מיד לאחר שאמרה את דבריה שמתי לב לנער שעמד לידה. הוא היה שזוף וגבוה ממני (כמובן) בשני ראשים בערך. שערו היה בצבע חום בהיר ונמשך לאחר בצורה מרושלת.
"היי" הוא הושיט יד ללחיצה ידידותית. "היי" עניתי לו בחיוך, לחצתי את ידו והתיישבתי במקום הריק והמבודד שבסוף הכיתה. היום הזה חלף די מהר. מתמטיקה, הנדסה… המקצועות הרגילים.
בסוף היום, חזרתי אל הדירה הקטנה שלי ושל אבי. אני לא יודעת מה קרה לאמי, אבל היא נעלמה כשהייתי בת שלוש. אבא לא מספר לי, ולא נראה שהוא מתכנן לספר לי מה קרה. הזיכרון האחרון שלי ממנה היה שכולנו הלכנו לפיקניק ויום אחד היא פשוט נעלמה. רגע יש ורגע אין. מאז שהיא נעלמה אבי לקח על עצמו את תפקיד האב והאם גם יחד ולכן לא הופתעתי כששמעתי את הצלצול של הטלפון, המבשר שאבי מתקשר.
"כן אבא" עניתי לו. "לילי יש לך תכניות מיוחדות להיום?" הוא שאל ועניתי "כרגיל, לרכב על הסקייטבורד בפארק, למה?" "משום סיבה מיוחדת" מיהר לענות לי אבא "פשוט תחזרי עד שבע" אב – " לפני שהספקתי להגיד מילה הוא ניתק.
נו – טוב, גם שבע זה משהו.
לקחתי את הסקייטבורד והקסדה ונסעתי לפארק.
עקב גופי הצנום, וגובהי הנמוך כולם פיקפקו בעובדה שרכבתי על סקייטבורד. המראה שלי לא התאים לסטנדרט "ילדי הרחוב" שלהם. אני יודעת כי כמעט כל פעם שהגעתי לפארק ראיתי את מבטיהם ההמומים של רוכבי הפארק החדשים.
האמת שרכבתי די טוב, וכמעט כולם בפארק הכירו אותי (חוץ מהחדשים שהתקשו לקבל את העובדה שילדה רוכבת על סקייטבורד) אז היה נחמד לא להיות לבד כל הזמן, אבל לפעמים הייתי צריכה זמן לבד. עברתי לי לספסל שבאזור השקט של הפארק ושמתי אוזניות. לפתע מישהו כיסה את עיני. נתתי לו מכה עם הסקייטבורד ואז הוא אמר "היי, אני לא ברבר, זה ג´ונס מהכיתה שלך" הוא אמר והוריד את ידיו מעיני ומישש את ראשו הכואב. "מצטערת. לא היית צריך לעשות את זה" הסמקתי קלות. "תודי שנהנת להרביץ לילד ברחוב" חיוך שובב התגנב אל פניו וחייכתי אליו בחזרה."למה אתה פה?" שאלתי אותו. "בדיוק מאותה סיבה שאת נמצאת פה, ובנושא אחר; איפה למדת לרכב על סקייטבורד, זה מדהים!" גיחכתי לי בלב. "איך אתה התחלת לרכב?" שאלתי "ראיתי כמה חברה רוכבים בטלוויזיה והחלטתי לנסות גם" כשהוא ראה את החיוך שלי הוא המשיך ואמר "מה את רוצה?" הוא הסמיק "זה אולי לא דרמטי אבל זה נכון"
המשכנו לפטפט. באיזשהו שלב התחיל לכאוב לי הצוואר. מכיוון שאני הייתי נמוכה והוא לעומתי היה גבוה, הייתי צריכה להרים את ראשי כל כך גבוה שאפי כמעט והיה מופנה אל השמיים כי ניסיתי להסתכל על עיניו כשדיברנו. הצצתי בשעוני וראיתי שהשעה שש וחצי. "תשמע, ג´ונס, אני צריכה ללכת. אז…"
הפסקתי לדבר לרגע והוצאתי נייר ועט מהכיס שלי. "הינה המספר שלי" כתב היד שלי אמנם לא היה יפה, אבל הוא היה קריא. "נדבר מתישהו. ביי!" נופפתי לג´ונס ופצחתי בריצה הביתה.
"היי אבא" אמרתי לאבי כשחזרתי הביתה, הגעתי בחמישה לשבע בערך, "לילי תכירי," אמר לי אבי "זאת אלי, החברה החדשה שלי". לפתע שמתי לב לאישה שעמדה לידו. "היי לילי, נעים להכיר אותך" היא אמרה וחיבקה אותי חיבוק דוב. "אני ואביך הולכים למסעדה הערב. תרצי להצטרף אלינו?" הרהרתי לרגע בשאלתה "לא, לא תודה. אני אשאר פה הלילה" אמרתי להם בחיוך. "תעשו חיים!" אמרתי להם בעת שיצאו מהבית.
אני שמחה שאבי חזר לעצמו. מאז שאימי עזבה הוא כמעט לא יצא מהבית. חלק ממני קצת כועס, שהוא החליף את אמא בכזאת קלות, אבל אני מדחיקה אותו. אני יודעת שזה הרבה זמן, ושהיא עזבה והוא צריך להמשיך הלאה.
עליתי אל חדרי ושמתי מוזיקה בווליום גבוהה, כי אין אף אחד שיכול לעצור אותי מלעשות את זה. פתחתי את המחשב והסתכלתי על מחירים לסקייטבורדים חדשים. לפתע צלצל הטלפון, לא זהיתי את המספר. "הלו?" שאלתי "הלו? לילי? זה ג´ונס" גיחכתי קצת, הוא לא היה יכול לחכות למחר? "כל כך רצית לשמוע את קולי? צחקתי, "האמת שהיה לי די משעמם," הוא אמר לי "רוצה להיפגש מתישהו?" "כן, בטח" עניתי לו. "נוח לך מחר בפארק?" שאל אותי ג´ונס, "ניפגש מחר, ביי" אמרתי "ביי" הוא ענה וניתק. תמיד חייב להגיד את המילה האחרונה, חשבתי לעצמי וחייכתי לעצמי."למה אתה פה?" שאלתי אותו. "בדיוק מאותה סיבה שאת נמצאת פה, ובנושא אחר; איפה למדת לרכב על סקייטבורד, זה מדהים!" גיחכתי לי בלב. "איך אתה התחלת לרכב?" שאלתי "ראיתי כמה חברה רוכבים בטלוויזיה והחלטתי לנסות גם" כשהוא ראה את החיוך שלי הוא המשיך ואמר "מה את רוצה?" הוא הסמיק "זה אולי לא דרמטי אבל זה נכון"
המשכנו לפטפט. באיזשהו שלב התחיל לכאוב לי הצוואר. מכיוון שאני הייתי נמוכה והוא לעומתי היה גבוה, הייתי צריכה להרים את ראשי כל כך גבוה שאפי כמעט והיה מופנה אל השמיים כי ניסיתי להסתכל על עיניו כשדיברנו. הצצתי בשעוני וראיתי שהשעה שש וחצי. "תשמע, ג´ונס, אני צריכה ללכת. אז…"
הפסקתי לדבר לרגע והוצאתי נייר ועט מהכיס שלי. "הינה המספר שלי" כתב היד שלי אמנם לא היה יפה, אבל הוא היה קריא. "נדבר מתישהו. ביי!" נופפתי לג´ונס ופצחתי בריצה הביתה.
"היי אבא" אמרתי לאבי כשחזרתי הביתה, הגעתי בחמישה לשבע בערך, "לילי תכירי," אמר לי אבי "זאת אלי, החברה החדשה שלי". לפתע שמתי לב לאישה שעמדה לידו. "היי לילי, נעים להכיר אותך" היא אמרה וחיבקה אותי חיבוק דוב. "אני ואביך הולכים למסעדה הערב. תרצי להצטרף אלינו?" הרהרתי לרגע בשאלתה "לא, לא תודה. אני אשאר פה הלילה" אמרתי להם בחיוך. "תעשו חיים!" אמרתי להם בעת שיצאו מהבית.
אני שמחה שאבי חזר לעצמו. מאז שאימי עזבה הוא כמעט לא יצא מהבית. חלק ממני קצת כועס, שהוא החליף את אמא בכזאת קלות, אבל אני מדחיקה אותו. אני יודעת שזה הרבה זמן, ושהיא עזבה והוא צריך להמשיך הלאה.
עליתי אל חדרי ושמתי מוזיקה בווליום גבוהה, כי אין אף אחד שיכול לעצור אותי מלעשות את זה. פתחתי את המחשב והסתכלתי על מחירים לסקייטבורדים חדשים. לפתע צלצל הטלפון, לא זהיתי את המספר. "הלו?" שאלתי "הלו? לילי? זה ג´ונס" גיחכתי קצת, הוא לא היה יכול לחכות למחר? "כל כך רצית לשמוע את קולי? צחקתי, "האמת שהיה לי די משעמם," הוא אמר לי "רוצה להיפגש מתישהו?" "כן, בטח" עניתי לו. "נוח לך מחר בפארק?" שאל אותי ג´ונס, "ניפגש מחר, ביי" אמרתי "ביי" הוא ענה וניתק. תמיד חייב להגיד את המילה האחרונה, חשבתי לעצמי וחייכתי לעצמי.
מה דעתכם?
תגובות (3)
הפרק מוכפל לך… כאילו, הוא נגמר באמצע ואז מתחיל שוב (אני חושבת שמשהו קפץ לך כהעברת אותו מהוורד (אם זה מה שעשית))
אבל אופן זה ממש טוב. יש לך כתיבה ממש יפה וזורמת ובכללי זה נשמע מעניין…
תסדרי ותמשיכי =)
*בכל אופן
תודה, לא שמתי לב. אני אסדר ואעלה פרק חדש בקרוב.