החיפוש אחר ארץ בני האלמוות (קטע מתוך סיפור שלי)

סהר הייתה שקועה בבלגן התמידי בחדר שלה, קוראת בפעם השביעית את הספר הגדול, החום והישן שמצאה במחסן של אביה, מדפדפת בדפים בפזיזות ורושמת לעצמה פתקים, מדביקה אותם אחד אחרי השני על לוח השעם שעל הקיר שלידה, וממשיכה את אוסף הצבעים המרשים שיצרה עם הזמן.
מדי פעם היא חוזרת לחשוב האם היא מתחילה להשתגע. הרי כבר שנה היא מחפשת את הארץ שכינויה הוא "ארץ בני האלמוות", ועדיין לא מצאה דבר.
שוב, לאחר מחשבה קצרה ידעה שלא היא המשוגעת, אלא אנשי העולם שחיים בו, שממזמן הפסיקו להאמין בדברים שאין להם הסבר הגיוני, בשבילם.
אך אם אתה לא מאמין במשהו, זה לא אומר שהוא לא קיים.
במשך חייה חוקקה לעצמה חוק יחידי- היא לא תאמין בדברים במלואם, עד שתמצא הוכחה שהם נכונים.
ובכן, עד לפני שנה חשבה שהמידע שכתוב בספר שלה היה פרי דמיונם של בני עם קטן שנכחד לפני מאות שנים, אבל כשצפתה בחדשות הצהריים, וראתה את הסמל הגדול שהוצג במסך הטלוויזיה- חרוך ומודגש על האדמה החולית באזור מדבר יהודה, חשבה בהתחלה שזו מתיחה או חלום, כי כבר ראתה את אותו סמל בדיוק- בספר שלה.
כמו איילה שמגלה את האריה האורב לה מאחורי השיחים, היא זינקה ממקומה בחיפזון, לקחה את הספר ודפדפה בו במהירות, מחפשת את העמוד שבו זכרה שהיה מצויר הסמל, וכשהגיעה אליו נדהמה לגלות שצדקה, וששני הסמלים היו בעצם אותו סמל במדויק.
מאותו רגע סהר הייתה בטוחה שהמקום הזה קיים, ושהיא זאת שתמצא אותו.
" אני חייבת ללכת לשם." החליטה פתאום. מיד ארזה את תיק העור החום שאיתו היא נוהגת להסתובב תמיד, זרקה כמה דברים חיוניים לתוכו, יצאה מדירתה אל החנייה, נכנסה אל רכב הג'יפ שלה והחלה בנסיעתה.
בדרך, כהרגלה, שמעה מוזיקה מאוסף הדיסקים שהיא שומרת בתא נסתר ברכב, מזמזמת מדי פעם את המנגינה, ולפעמים מנסה לשיר את המילים, אך מוותרת אחרי שנגמר הפזמון, כי אינה יודעת בוודאות את המילים.
אחרי נסיעה שאת אורך זמנה לא ספרה, והייתה נסבלת רק בזכות המוזיקה שלה, היא הגיעה לאותו אזור מדברי שהראו בטלוויזיה.
את הג'יפ שלה השאירה במקום בטוח בעיניה, מתחת לצילו של עץ גדול, לקחה את התיק שלה, חבשה את כובע הבד בסגנון הטקסני שהיא אוהבת מאוד, ויצאה לחיפוש אחר הסמל החרוך בקרקע.