החיים שאחריי(פאנפיק על מחנה הירח)

פרק ראשון-

רוח סתווית נשבה מבעד לחלון הפתוח בחדר המשותף של ניק וקאי, השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת אבל ניק לא הצליח לעצום עין מאז שהגיעו למכללה אמתול, למען האמת הוא לא הצליח לעצום עין כל השבוע.
רק המחשבה על מה שמחכה לו ולחבריו במשך השנה הזו, השנים הבאות, הטריפה לו לחלוטין את השכל.
"למה אתה ער מוקדם כל כך?" שאל קאי, הוא כבר היה מחוץ למיטתו כשהוא לבוש במכנסיי טרנינג בלבד וצעד לכיוון השירותים של החדר.
" אתה יודע שאני לא הטיפוס שישן עד מאוחר." אמר ניק וניסה להשאר קול, אבל קאי הכיר אותו טוב מידי, זמן רב מידי, ניק לא היה יכול להסתיר דבר מפני החבר הטוב ביותר שלו.
"ממתי זה?" שאל קאי בגיחוך.
"ממתי שהפכתי לתלמיד מכללה למופאת," השיב ניק והפנה את מבטו מקאי. "ומה אתה עושה ער בשעה כזו? מתרגש לקראת היום הראשון ללימודים?" שאל בלי להביט בו.
"אני תמיד קם בשעות האלה, אני צריך לעשות ריצות אינטנסיביות כדי לשמור על הכושר שלי, לא כמו אנשים מסויימים," קולו נשמע מוזר וניק הבין שהוא התחיל לצחצח שיניים. " אבל עכשיו אני מבין מה הבעיה." ניק שמע את קאי יורק אל תוך הכיור ואת צעדיו כאשר התקרב אל מיטתו על רצפת העץ החורקת.
"למה לי להתרגש, זה פשוט… אתה יודע… ההורים המיוחסים שלי מצפים ממני לכל כך הרבה השנה הזאת ו… חשבתי אולי… את יודע לעמוד פעם אחת בציפיות המחורבנות שלהם…" מלמל ניק בשקט והתעסק באצבעותיו, לא היה טעם לנסות להסתיר זאת, בכל מקרה קאי ידע.
הוא העביר את ידו בשיערו הכהה במבט רציני, הוריו של ניק מעולם לא חיבבו במיוחד את קאי, קטע של ערפדים שמרנים עם דעות קדומות…
"אני מבטיח לך שאעמוד לצידך, אתה תיצטער על זה שסיפרת לי את זה בגלל שבכל פעם שתרצה לצאת לבלות עם קארי אני אזכיר לך את הלימודים שלך." חייך קאי בביטחון האופייני לו.
ניק השיב בחיוך. "עם חבר מדברים על קארי, התגעגעתי עליי כל כך." אמר ויצא מהמיטה.
"ראיתה אותה לפני כמה שעות," אמר קאי מיואש. "בכל מקרה אתה תלך להציק לחברה שלך ואני אצא לריצה שלי לפני שכל הקמפוס יתחיל להתמלא בבני אדם." הוא חייך ויצא דרך הדלת כשניק בעקבותיו.