החיים כפי שאני מכיר אותם- פרק 1

"רון" קורא לי טומי הקטן,טומי הוא האחרון שהצטרף אלינו לבית היתומים,הוא כאן רק חודשיים וכבר כבש את כולם עם החיוך חסר השן שלו.
"גברת מורגן מחפשת אותך," הוא אומר "אני חושב שאתה בצרות.".
אני מבלגן את שיערו ואומר "זה לא חדש".
אני יוצא מחדר השינה של הבנים והולך למשרדה של מנהלת בית היתומים,הגברת מורגן הזקנה והמפחידה,זה מה שכולם כאן חושבים אבל אני לא מפחד ממנה,אני יודע שהיא לא באמת תפגע בנו,היא רק מאיימת וצועקת אבל לא באמת מרביצה ופוגעת,היא רק מעמידה פני חזקה אבל בתוך תוכה היא רכרוכית ומלאת פחד,גם את זה אני פשוט יודע ולכן אני מרשה לעצמי להתעלל בה,בגלל זה אני מרשה לעצמי להתגרות בה,לפעמים אני חוטף עונשים,לפעמים שולחים אותי למרתף לכמה שעות,האמת שאני אוהב את זה.
"רונלד" היא אומרת בקולה הצפצפני,המעצבן."שב בבקשה."
אני מתיישב בכיסא המרופד שמונח מול שולחן הכתיבה שלה.
"מה רצית?" אני שואל.
"מגיעה לכן היום נערה חדשה,הייתי רוצה שתעשה לה סיור בבניין,תדריך אותה לאן מותר לה להיכנס ולאן לא." היא אומרת ומגרדת את ראשה,אני חושב שיש לה כינים.
"אבל למה אני?" אני מתנגד.
"כי אתה הכי בוגר כאן מבחינת הגיל." היא מסביר,זה בהחלת נכון,אני בן שבע עשרה וכל השאר רק בני שבע עד חמש עשרה וזה גם נכון שאני הכי בוגר רק מבחינת הגיל,כי אני ממש ילדותי ואני מודע לכך. "ומגיעה לך עונש על התעלול הקטן שלך אתמול.".
אתמול בשעת ארוחת הבוקר שמתי לבקי,אחת הילדות כאן,ג'וק בכוס התה.ידעתי שהיא תלך להלשין עלי. ציפיתי לקבל שלוש שעות במרתף,כנראה שבמקום זה אני אצטרך להדריך את החדשה,משהו בתוכי אומר שזה לא יהיה פשוט,משהו בתוכי אומר לי שהחיים שלי כבר לא יהיו החיים שאני מכיר.או לפחות חושב שאני מכיר.