החיים בצל הכוכבים-9 *~*

רוס הסתכל על היצור בנגלה מול עיניו. היא נראתה מלכותית ולחלוטין בלתי מושגת, קרירה אך מעניינת, ההפך מהנערה שהכיר ברכבת. הוא חשב שאוזניו מטעות אותו, הרי אין נסיכה. למלך אוראנוס אין בנות אלא רק בן אחד, לקלימטל אין מלך משלה, ולמארתיה יש שלטון רפובליקני ולא מונרכי, אז נסיכה של מה בדיוק?
היא עטתה חיוך קטן על שפתיה הדקות על עבר הנער בביתה של קאנון, נראה שהיא הכירה אותו, אך הוא נראה מבולבל מאד מהנוכחות שלה. "נכון. האם אתה זוכר?" בקולה הייתה חמימות, אך הוא ראה שהיא שומרת כל רגש משמעותי מתחת לפניה הקרירות.
"את…את מכירה אותי?" עכשיו רוס בעצמו היה מבולבל, לפני שנייה הוא היה נרגש ונראה כאילו הוא פוגש את חברתו מימים עברו, ועכשיו פניו מבולבלות כאילו שכח את כל הקיום שלו. ואז זה הכה בו, הוא באמת לא זכר.
…
דין שנא את איך שהוא הרגיש כל הזמן, לחלוטין ללא הפסקה ואפשרות כלשהי לנשימה חופשית. הוא זכר דם, ואז קאנון הופיע והצילה אותו, ולפני כן הוא לא ידע דבר. הוא ידע את שמו, אבל גם בכך לא היה בטוח.
אך יותר מכל רגשות הבלבול בנוגע לעברו, הוא הרגיש תסכול. איכשהו, הוא ידע שהוא היה אדם חשוב, הוא ידע שעשה משהו שגרם לכך ששכח הכל ותהה האם עשה זאת לעצמו. אם מישהו טרח כל כך הרבה לגרום לו לשכוח, הוא בוודאי ידע דברים שאסור לומר בכל, ובעולם הזה יש כמה וכמה דברים כאלה.
ואז הוא ראה אותה, הוא לא ידע איך אך הייתה לו תחושה בנוגע לנערה. היא הייתה נורמלית בצורה נורמלית יתר על המידה, אך בעיניה היה דבר שהראה לו שזו מסכה. קאנון לימדה אותו על משני הצורה, אך לא באמת האמינה בהם. לעומת זאת, לדין לא היה שמץ של ספק שהם קיימים. והנה ההוכחה מולו, והוא התחיל לזכור משהו.
הוא זכר ארמון קרח,מלך עם לב שבור, והוא זכר אותה. אך האם זה באמת מספיק?
הוא רצה לדעת עוד, הוא רצה לדעת מי הוא היה לפני, ואיך יוכל להיזכר. הוא תהה האם לנערה שהיה בטוח כל כך בהיותה הנסיכה ידעה את התשובות לשאלות הרבות כל כך שלו.
"אני מכירה אותך. ואתה מכיר אותי.", היא הכירה אותו, זה יותר מידע ממה שהוא השיג בחודשים האחרונים והוא קיבל אותו בדקות ספורות.
"אתה ביקרת במארתיה, לפני בערך שנה וחצי. ביקרת את…אותנו. משני הצורה. שמעתי שזיכרונותיך נלקחו ממך, אך לפעמים שמועות יכולות להזיק לאמת. אני רואה ש….שלפעמים הן מתבררות נכונות." בקולה היה מעט עצב, הוא תהה לגבי מה שעשה במאתיה ועל טיב יחסיהם, אך העדיף לשאול זאת אחר כך. הוא שם לב לכך שהיא לא השתמשה במילים עצמן, היא לא אמרה שהוא איבד אותם באופן ישיר לגמרי.
"אם מותר לי לשאול, מה מביא אותך לאוראנוס?" שאלה קאנון בקולה החביב.
"רציתי לברוח. אתם מבינים, אבי לא ממש נתן לי לצאת מהבית הרבה, למען האמת הוא לא נתן לי לצאת כלל. הוא פוחד שבחשיפת משני הצורה הא ייפתח עוד מלחמה, אז אנחנו מסתתרים ממש מעל כולם. אבל הרגשתי כלואה בחומות הקרח היפיפיות של ביתי שלי, ולכן ברחתי. לכן אני פה.".
מאחוריהם נשמע לפתע קול של נער שהוא זיהה, אך לא זיהה בו זמנית. "ובגלל זה את חוזרת ברגע זה."