החיים בצל הכוכבים-8 *~*

קאנון ידעה שמישהו מגיע כשהגשם החל לרדת על ביתה. והיא לחלוטין לא הייתה מוכנה לארח עכשיו.
אחרי חודשים של עבודה, הדבר היחיד שהיא ונער הצליחו לגלות עליו היה שמו: דין. כבר זמן רב היא מלמדת אותו להשתמש בכוחו מחדש, והוא בהחלט מוכשר. היא הייתה חושבת לעצמה שזה בזבוז, כישרון כמו שלו והוא צריך ללמוד הכל מהתחלה. הוא ישב על המזרון שארגנה לו, על עיניו נח המבט המתוסכל שהתרגלה לראות אחרי החודשים האלה.
"מישהו מגיע." הוא אמר, מבטו לא עלה מן הרצפה, הוא שיחק בידיו בדממה, הוא נהג לעשו זאת רבות. לפעמים זה נראה כאילו הוא כתב משהו בידיו על דפים בלתי נראים, אך זה לא נראה הגיוני במיוחד.
"אני יודעת.", קאנון ענתה בשעמום. היא פתחה את הדלת בדיוק לפני שהנער דפק בה בראשונה. היא זיהתה אותו במעורפל, זה היה הנער קורא המחשבות…רוס. על ידו עמדה נערה שלא זיהתה כלל וכלל. היא נראתה נורמלית לחלוטין, נורמלית מדי. ואז היא הבינה, הזוהר אפף אותה, משנת צורה.
אך היא ידעה, משני הצורה לא יוצאים לעולם, הם נשארים במקומם. "שלום רוס." היא אמרה לו בחביבות, הוא נכנס לביתה. למרות שלא שאל, רוס כבר ידע את הפרוטוקול בביתה של קאנון. היא נהגה לזמר אותו בעבר: "לביתי הנכנס הוא הזקן המובס. הסקרן למידע חסר מטרות, ולעולם לא האנשים החיים חיי מותרות.", הוא אהב את הפרוטוקול הזה.
"נעים לראות אותך שוב קאנון, הרשי לי להציג את קסנדרה.", הוא הציג בפני את משנת הצורה. היא תהתה האם ידע שהיא משנת צורה, היא תהתה הרבה דברים על הנערה על ידו. הנערה הושיטה את ידה בנימוס וחייכה עליה חיוך שנראה מלכותי מעבר לפניה הפשוטות. קאנון לחצה את ידה הרכה כמשי, והחלה לחשוב שאולי הפרוטוקול שלה הופר.
…
"נעים להכיר." אמרה הנערה שלחצה את ידה לפני שניות ספורות, היא ידעה שהיא לא פשוט נערה, היא הסיקה זאת מהעובדה שרוס סרב לספר לה ולו דבר וחצי דבר עליה. הדבר היחיד שידעה היה ששמה קאנון. מבטה נח על הנער בפינה, היא תהתה עם יזהה אותה. דין נוטבוק היה המכשף הראשון שהורשה להיכנס לארמון במשך שנים רבות, אבי חשב עליו בתור תקווה לשלום סמוי. אך לא נראה שהוא ראה אותי כלל, תהיתי אם הסיפורים היו נכונים וזכרונות המכשף נמחקו.
ואז הוא הרים את מבטו, עיניו הירוקות נחו עליה בקרירות. "אני…אני חושב שאני מכיר אותך. האם אני מכיר אותך?", עכשיו זאת היא לא הבינה לחלוטין. אם הוא איבד את זכרונו, איך יכל לזהות אותה? וגם אם לא היה מאבד אותו, היא לא נראתה כמו הנסיכה מדליין הרגילה, היא נראתה כמו ההפך הגמור ממנה.
"חוששני שלא.", היא ניסתה לשמור על נימה קרירה בקולה אך בתוך תוכה היא רעדה, עדיף שלא יגלו מי היא. האמת חלחלה בה, היא הבינה למה היא לא רצתה שיגלו מי היא כשהסתירה זאת נחרצות. הוא, אביה גרם לכך. גם אם לא הייתה מוכנה להודות בכך בקול, היא פחדה מה יחשבו עליה בתור משנת צורה, האם יתייחסו אליה בצורה שונה?
"מ…מדל…" הוא החל לומר אך היא קטעה אותו במהירות.
"קסנדרה. קוראים לי קסנדרה.", נראה שהיא לא ניסתה לשכנע רק אותו אלא גם את עצמה במילים האלה. קסנדרה הייתה כל מה שמדליין לא יכלה להיות, היא לא הייתה מיוחדת, היא יצאה לעולם הגדול, היא הייתה מה שאביה עצר ממנה להיות.
הוא הפנה את מבטו ממנה בבלבול וחזר להתעסק בידיו, נראה שקאנון הייתה מעורערת בעצמה. היא הבינה זאת, הוא באמת איבד את זיכרונו. ומדליין הייתה דבר מוכר שיכל לעשות צעד משמעותי בשחזור זיכרונו, היא מנעה את ההתקדמות הזו.
"לא את לא, את לא קסנדרה. את משקרת." מילותיה של קאנון פגעו פה כמו פגיון, היא ידעה.
"תביני, אני מכשפה. אני רואה אותך, אני רואה מה את. את רוצה שאני אספר, או שאת תעשי זאת בעצמך? בסופו של דבר אני יכולה לגלות כל דבר עלייך.", כמובן שמדליין ידעה שהיא לא תוכל לגלות כל דבר, אך היא בעצמה רצתה להסיר את שכבת הפחד שאביה הכניס בה.
"את צודקת, שמי אינו קסנדרה. אני אפילו לא נראית כך," החלה לומר והסירה במראה את המראה הנורמלי, היא נתנה לשיער החום הארוך להפוך לשיער לבן קצר שהגיע לכתפיה, ולעיניים החומות והחמות להפוך לכחולות כהות עם פס לבן שחצה אותן באמצען, לעורה להפוך בהיר כמעט יתר על המידה, היא נתנה לעצמה להסיר כל מסכה ששמה בתחילת מסעה. "אני מדליין…" לפני שהספיקה לסיים את משפטה דין נעמד והתקרב אליה בצעדים מהירים.
"הנסיכה." אמר בקול חסר נשימה, כל המסכות נעלמו לחלוטין.