החיים בצל הכוכבים-פגישת המכשפים, 4 *~*

קאנון מצאה את דין ברחובות, והיא ידעה שהוא קוסם מהרגע שעיניהם נפגשו. אתם מבינים, לקוסמים יש את היכולת הזאת. הם רואים את ה"זוהר" מסביב לכל אדם, זוהר לבן אומר משנה צורה, כחול קורא מחשבות, ואדום אומר קוסם. ולבחור הזה היה זוהר אדום יותר מאלפי לבבות שנסחטו למיץ קצר בצורת אדם.
כמובן שהיא לא יכלה הרשות לאנשים באוראנוס לראות מחזה כזה, המחזה שהמלכות מציגה חייב להימשך, לפחות לעת עתה. במחשבתה היא גרמה לאנשים סביבם לראות כלבלב מקפץ במקום את הנער השפוף, אך היא לא יכלה להמשיך עם זה זמן רב.
"מה שמך?" היא התקרבה אליו וראתה את פניו לבסוף, עיניו היו ירוקות ושערו השחור פרוע, הוא היה בחור חסון ושרירי מה שכנראה מסביר את הסיבה שהוא עדיין בחיים, אך אם לא תטפל בו הוא יישאר כך זמן רב.
"ד…ד…" הוא לא הצליח לדבר, עיניו נסגרו באטיות, ידיו נפלו וגופו נותר נפול על המדרכה.
"לעזאזל…" מלמלה לעצמה קאנון כשהרימה אותו על גבה וסחבה אותו לסמטה על ידם, היא הפסיקה להפעיל את כוח על עוברי האורח, עכשיו יש לה דבר חשוב הרבה יותר לעשות.
היא החזיקה את גופו בין זרועותיה, ראשה כאב, רגליה היו על סף התמוטטות, אבל היא הייתה חייבת לעזור. היא ריכזה את כל האנרגיה שנשארה לה ושיגרה את שניהם אל ביתה הקטן. המציאות סביבה החלה להתערבל במגוון צבעים בהירים שהכאיבו בעיניה, הבחור ירוק העיניים עדיין שכב מחוסר הכרה. היא שנאה את המצב הנוכחי, אבל נדרים חייבים לקיים.
ולפני שנים רבות, כמו כל מכשף אחר היא נדרה, "לשמור ולשמר, להיעזר ולעזור כל עוד אין אדם אחר שעלינו יכול לשמור. לאהוב ושנוא יחדיו, להרוס ולתקן יחדיו, כל עוד אין מקום לברוח אליו.", והיא הייתה אדם של כבוד.
ביתה החל להיראות בזווית עיניה, שידת העץ הישנה, מיטתה השבורה שתקנה בכל יום מחדש, חצי המטבח, החור בקיר. אין כמו הבית. אבל זה לא היה הבית, זה היה מקום לינה זמני, עד שתמצא את הכסף למקום אחר, במילים אחרות עד שתסכים לעבוד בשביל המלך אורטיס.
היא הניחה אותו על הרצפה ומיהרה להביא את בקבוקון הריפוי שלה, לא היה שום סיכוי שתצליח להפעיל קסם כלשהו עכשיו בכוחות עצמה.
לקאנון היו בהחלט יותר מדי בקבוקים, חלקם מלאים נוזלים צבעוניים, חלקם שקופים, אך לא היה בקבוקון זהה לקודמו. ובהחלט לא היה קל למצוא משהו בין הבקבוקונים האלא מפני שמה שכתבה עליהם נמחק אחרי שנים של שימוש.
אבל היא ידעה בדיוק היכן בקבוקון הריפוי (כנראה בגלל שהשתמשה בו פעמים רבות כל כך לאורך השנים), היא לקחה את הבקבוקון המוזר עם הנוזל הכחלחל והתקדמה אל עבר הנער. היא שפכה טיפת נוזל בעדינות אל פיו, גופו רעד. עורו שכבר הספיק להלבין והשוואה לו מראה של גופה קיבל את צבעו שוב, ועיניו פרפרו בריסיהן.
"תודה לאלים…" מלמלה כשעיניו נפקחו לחלוטין. על פניו הייתה הבעה משונה, היה בה כאב, היה בה סבל, לא היו בה זכרונות.
"מי…מי אני?"