החיים בחמש דקות – חלק ב

נקודת מבט שי-לי:
דפקתי על דלת הכיתה כשזיעה מכסה את גופי.
“שי-לי, טוב באמת שהגעת. שבי.” המורה אמרה וישרה את משקפיה הקטנים על אפה.
הנהנתי בראשי והתיישבתי בפינת הכיתה.
הבטתי על הלוח, כשהמורה ציוותה להעתיק את הכתוב.
ידי רעדו, ומוחי ניסה להשתיק את המחשבות הדוהרות בראשי.
שלחתי מבט אל ילד שישב שולחן מלפני, שין. הוא ישב והביט על הלוח ואז על המחברת.
מה הבעיה שלו? למה הוא לא מעתיק כמו כל שאר הילדים בכיתה? יכול להיות שגם הוא… לא! לא, למה אני חושבת על זה?
הזזתי את שערי לאחורי ראשי ועצמתי את עיני בניסיון להירגע, אך המחשבה על מה שראיתי אתמול לא נתנה לי מנוח.
המחשבה שזאת מי שאני זעזעה אותי.
הוצאתי את בקבוק המים מתיקי ואחזתי בו בחוזקה.
“קרה משהו?” שאלה המורה, שכרגע עמדה ממש לידי. כנראה שראתה שאני עסוקה בדבר אחר לכן הוסיפה ואמרה, “למה את לא מעתיקה מהלוח?”
סחרחורת תקפה אותי, “אממ… אני שותה, כבר אעתיק…”
המורה הנהנה בראשה והלכה לבדוק מה קורה עם כמה ילדים אחרים.
שתיתי את המים הקרירים כשפי נתקל משהו. קרח.
עצמתי את עיני לרגע, ואז פתחתי אותן, נמנעת מלחשוב על זה, אך לבסוף, לא יכולתי עוד להדחיק את המחשבה.
יכול להיות שמה שהזקנה אמרה נכון… יכול להיות שאני באמת מקפיאה.’