החיים בחמש דקות – חלק א’

היי,
אני לא בטוחה שהבנתי…
כותבים כאן דמות ומהצד שלה פרק? או שאת כותבת את הפרק?
מה הנושא הכללי של הסיפור?
נראה לי שיש לי רעיון לדמות… אבל אני לא בטוחה…
בהצלחה!

טוב,
אז לדמות קוראים שי-לי.
יש לה עיניים כחולות כהות ושיער חום.
הפרק:
'דפקתי על דלת הכיתה כשזיעה מכסה את גופי.
"שי-לי, טוב באמת שהגעת. שבי." המורה אמרה וישרה את משקפיה הקטנים על אפה.
הנהנתי בראשי והתיישבתי בפינת הכיתה.
הבטתי על הלוח, כשהמורה ציוותה להעתיק את הכתוב.
ידי רעדו, ומוחי ניסה להשתיק את המחשבות הדוהרות בראשי.
שלחתי מבט אל ילד שישב שולחן מלפני, שין. הוא ישב והביט על הלוח ואז על המחברת.
מה הבעיה שלו? למה הוא לא מעתיק כמו כל שאר הילדים בכיתה? יכול להיות שגם הוא… לא! לא, למה אני חושבת על זה?
הזזתי את שערי לאחורי ראשי ועצמתי את עיני בניסיון להירגע, אך המחשבה על מה שראיתי אתמול לא נתנה לי מנוח.
המחשבה שזאת מי שאני זעזעה אותי.
הוצאתי את בקבוק המים מתיקי ואחזתי בו בחוזקה.
"קרה משהו?" שאלה המורה, שכרגע עמדה ממש לידי. כנראה שראתה שאני עסוקה בדבר אחר לכן הוסיפה ואמרה, "למה את לא מעתיקה מהלוח?"
סחרחורת תקפה אותי, "אממ… אני שותה, כבר אעתיק…"
המורה הנהנה בראשה והלכה לבדוק מה קורה עם כמה ילדים אחרים.
שתיתי את המים הקרירים כשפי נתקל משהו. קרח.
עצמתי את עיני לרגע, ואז פתחתי אותן, נמנעת מלחשוב על זה, אך לבסוף, לא יכולתי עוד להדחיק את המחשבה.
יכול להיות שמה שהזקנה אמרה נכון… יכול להיות שאני באמת מקפיאה.'
זה הפרק, את מוזמנת לשנות אותו או להוסיף לו מה שאת רוצה.
מעניין מה יצא בסוף!

אממ, נראה לי שהבנתי.
אוקיי, לדמות שלי קוראים אלכס.
"אלכס! למה אתה לא בכיתה?", המורה שואל אותי בקול חמור.
אני מסתכל עליו בייאוש. כל כך הייתי רוצה להסביר לו למה אני לא בכיתה, אלה בחוץ.
"אני…אני רק נושם דקה אוויר, מיד אכנס", אני עונה בשקט.
המורה מהנהן, "בסדר. אבל זריז".
אני מהנהן בראשי במהירות. המורה נכנס לכיתה.

ברגע שהוא נכנס לכיתה אני רץ אל החצר ומשם אל השער. יש פתח בשער שכל התלמידים מכירים. ויש את הפתח החלוד ממש ליד העץ הנבול הגדול. משם אני יוצא.

רגליי מובילות אותי אל הפארק. תמיד כשאני יוצא מבית הספר אני הולך לפארק. רק שם אני יכול לשבת בשקט בלי שאף אחד יראה אותי או ישפוט אותי. כבר נמאס לי להיות ליד אנשים. בבית אין רגע של שקט. ההורים שלי עסוקים בלצעוק אחד על השני, או עליי. בבית ספר כל המורים נועצים בי מבטים, מחפשים התנהגות לא טובה.
וההפסקות! הן הדבר שאני הכי שונא בללכת לבית הספר. אני פשוט לא מסוגל לסבול את המראה של כול התלמידים פשוט מדברים אחד עם השני. אני מקנא מדי.

אני נשאר שם בערך שעה. עסוק בלקרוא את הספר שהבאתי. כל יום אני מביא לבית הספר ספר אחר. אבל אלה אתמיד ספרים שכבר קראתי. הספרים הם מה שאני נעזר בו ותלוי בו כל השיעורים. גם בבית, רוב הזמן אני קורא. עם אוזניות, שלא אצטרך לשמוע את הוריי רבים.
כמעט כל יום אני יוצא מבית הספר. הציונים שלי מזמן הפסיקו להטריד אותי. המנהל אמר שאולי אפילו אצטרך להישאר כיתה, אבל זה לא משנה לי. למעשה, שום דבר בעולם הזה חוץ מהספרים שלי לא משנה לי.

לפחות, עד שאני פוגש את סאמר.