החזרת את ליבי מהמתים- פרק 1

האורות מהבהבים, אור הזרקורים עלייה.
היא מתחילה להתנענע בחושניות אך לא בכיוון של הזולות, אלה בכיוון של הנערה התמימה והסקסית, הנערה שהיא חלומו הרטוב של כל גבר. מה שמשך את הגברים אליה כמו דבורה לצוף, היה יופייה המיוחד, שערה האדום כדם איננו צבוע כלל אשר הגיע עד מותניה הצרות אותה הבגד הסקסי שלבשה הדגיש. עיניה הגדולות ואפורות כסערה, תווי פנייה הבובתים ועורה, עורה הלבן כשלג, אשר הדגיש את תווי פנייה הנדירות . שמה של הנערה לא היה אחר מאשר לילית' או כפי שכולם מכירים אותה לילי.
לילי היא בת 20 לחייה , אך מראה מצעיר אותה במספר שנים , או כך אמרו לה כולם.
היא עבדה במועדון ריקוד מקצועי שכזה, זה לא בדיוק מועדוני חשפנות אלה יותר בנות יפיפיות רוקדות לצלילי מוזיקה מול מאות גברים ונשים אשר באו לצפות באומנות במיטבה .
מידי ערב העלו מופע מיוחד, יש אנה וורוניקה היו רוקדות, מפגינות גמישות רבה, אך לעומתן לילית' הייתה ההצלחה של המועדון, היא הייתה מוכשרת בריקוד כאילו בורכה אישית על ידי האל, פשוט אומנות.
המומחיות של לילי הייתה ריקוד על עמוד, היא הייתה נותנת לכל ריקוד, לזול ביותר משמעות חדשה, משמעות של טוהר ויופי, משהו מיוחד.
השיר נגמר, מחיאות כפיים רועמות נשמעות ממאות האנשים אשר במועדון, מהופנטים לגמרי.
"תודה לכולכם" אמרה בביישנות למעריציה הנלהבים , מחייכת חיוך מבוכה ויורדת מהבמה, מפנטזת על כירבול בסמיכת צמר גדולה, רואים סרט אימה עם שני שותפיה לדירה , ג'יימס , חברה הטוב ביותר, נאה וחלום של כל אישה אך לצערן הוא הומו.
וקורל, חברתה, חברות מאז או מתמיד, חולקות הכול, מבגדים ועד הסודות הכי כמוסים.
"היית פאבילס, דארלינג" התקרב לכיוונה ג'יימס , לבוש במכנס ג'ינס שחור וטי שרט לבן, נעלי ואנס גברים שחור ווסט.
"איך לך לדעת הרי התמזמזת עם החתיך הבלונדיני הזה ששם" הצביע לכיוונו, מחייכת.
"נכון שהוא מושלם? הוא יודע את העבודה" גיחך, מעוות פניו בכאב כאשר מישהי סוטרת לראשו .
"מה המצב אנשים?" הגיחה מאחורי קורל, מחייכת
"היה מדהים עד שדרכת על כדור הארץ " סינן ג'יימס בכעס, מביט בה במבט רצחני.
"הייתי נעלבת עם זה היה מזיז לי אבל לא" ענתה בכעס קורל, מסובבת את גבה אליו.
"די, די אנשים תפסיקו לריב ואולי נלך לחגוג את ההופעה המאה שלי?" גיחה לילי, מנופפת בהזמנה למועדון אחד הנחשבים בעיר.
"על חשבונך?" שאלו קורל ו ג'יימס ביחד מביטים אחד בשני בחיוך גדול.
"עם תשלימו ותפסיקו לריב אז כן" ענתה בכעס מזויף, מנופפת בידה כמו אמא המענישה את ילדיה השובבים.
"יופי, יאללה פדלאה למכונית!, תתארגני מהר דארלינג" אמר בגיחוך, מפליק לקורל על ישבנה ובתגובה היא מחזירה לו סטירה.
"עוד פעם עבדו עלי, אוי" סיננה בכעס, צועדת לחדר ההלבשה .
היא טרקה את דלת חדרה , נועלת אותה ומוודא שאין אף לא אחד מציץ לה בחוצפתו, מה שקרה די הרבה.
היא נגשה לארונה, מוציאה את נעלי העקב קמפבל שחורות, ג'ינס סקיני בהיר וגופיה לבנה, רגילה לחלוטין.
היא פושטת בעדינות את המחוך התחרה שלה, נשארת בבגדים תחתונים בלבד.
לאט לאט היא מתלבשת, נועלת את הנעלי עקב האהובות עליה ולובשת את המעיל עור השחור שלה, כמובן שהיה זיוף כי איננה בעד הרג חיות בשביל בגד מטונף.
היא ניגשה לפינת איפור, שם התכוונה לחדש את הליפסטיק שלה, אך למרבה ההפתעה נתקלה במכתב מסתורי וורד אדום כדם, הפרח האהוב עלייה יותר מכל.
"מאיפה זה הגיעה? זה לא היה פה לפני כן" סיננה לעצמה בדאגה, שולחת ידה למכתב ומתחילה לקרוא אותו.
"את עוד תהיי שלי " היה כתוב בדיו שחור והחתימה הייתה בדיו, כמו מימים עברו.
"מה לעזאזל?" סיננה בפחד, שומעת צעדים מבחוץ.
"מי זה?" שאלה בפחד
"תירגעי זה אני, תצאי החוצה רוצים ללכת" צעקה קורל, מחכה.
"רגע" צעקה לילי, קורעת את המכתב לחתיכות וזורקת אותם לפח ויוצאת מהחדר, מצפה שכל מה שהיה בחדר ההלבשה היה טריק לא מוצלח, כמו שאומרים "מה שהיה בחדר ההלבשה יושאר שם".
אך באותו זמן, מה שלילי לא ידעה שהרימה קרה אינו טריק זול, שיש מישהו שמביט בה
מבט של מסתוריות, סקרנות והכי חשוב אהבה.
מישהו שהולך לשנות את עולמה.
המישהו המסתורי הזה.