החזרה למעלה – פרק 1

התעוררתי ומיידית התיישבתי, גרוני כאב מצרחות שאפילו לא הבחנתי מיידית שהן קורעות את נשמתי כדי לצאת ולשחרר את הפחד בנשמה שלי.
עטפתי בידיי וכפות ידיי המיוזעות את גופי הרותח, הרגשתי את חולצה הפיג'מה הלבנה עם תמונה של דמות אנימה אהובה עלי, נדבקת צמוד לגופי עקב זיעה וצמוד לגבי שהרגשתי כאילו סכינים שיפסו אותו, ציירו עליו, צילקו אותי, הכאב מרגיש לי זהה אבל אני לא זוכרת מתי זה קרה בפעם שעברה.
אמי ואבי מסתערים לכל החדר שלי, פתיחת הדלת הפתעומית והרעש החזק שהשמיעה כשפגעה בקיר גרמה לי לקפוץ במקומי.
"אמא" אמרתי בקול נורא צרוד, והיא תפסה את כתפיי במהירות שינתה את המגע לחיבוק. "מה קרה" היא שאלה בקול כל כך לחוץ ומיד אבא חזר על מילותיה.
היא שיחררה את החיבוק והבטתי בה במבט מלא דמעות "זה כואב" הצלחתי להגיד לה, כואב לי הגב, העור העדין והצעיר על גב שלי כואב נורא.
הוא במהירות בתנועה רשלנית ולא זהירה סובבה את גופי לתנוחה שלא הייתה לי נוחה והזזתי את רגליי, קיפלתי אותן שזה יהיה לי אפשרי לשבת כך שתראה את גבי.
שמעתי מן שאגה נפלטת מפיה ואבי נשאר שקט, דממה בחדר לרגע נורא קצר ומיד מילים, צעקות ותנועות מהירות עברו בין הוריי, אמי הפשטירה ממני את החולצה כשאבי יצא מחדר בריצה.
"אמא מה קרה" אני שואלת, הקול הצרוד עוד לא עבר, הכאב מתחדד כשהיא מורידה את חולצתי ונוגעת בעור גבי.
"הגב שלך" היא אומרת בקול מפוחד, לא פשוט פחוד, אלא הרבה יותר נוראי.
אני ממשיכה לבכות מעצם הטון שיצא מפיה, אני מרגישה את הפחד עד לקצות אצבעותיי בידיי וברגליי.
לא הרבה אחריי, כבר שכבתי בבית חולים, השעות האחרונות היו מעורפלות בראשי, מה איפה איך, לא עניין אותי, רציתי תשובה פשוטה שילדה בת שש יכולה לקבל "את בסדר, תקבלי סוכריה ותחזרי הביתה עם הורייך" היה מה שרציתי לשמוע. במיוחד על עניין הסוכריה.

עבר כחודש עד שהעניין חזר על עצמו, הכמויות דם שהייתי מאבדת היו מחלישות אותי, התקשיתי ללכת בקלות והמשכתי לבלבל את הרופאים שקבעו כי יש לי מחלה מטומטמת שבגללה עור גבי חלש בצורה לא הגיונית, הם ניסו למצוא בזה הגיון כל עוד אני רק רציתי שזה יפסק.
זה תמיד קרה באמצע הלילה כשאני חולמת, כשאני חולמת על עולם שכולו שחור ואני יודעת שאני איפשהוא ולא באמצע שום דבר. באמצע כל החושך תמיד מופיע סוס -פגסוס עם כנפיים לבנות וטהורות אבל אז מתחילות צרחות של נשים ושל גברים, בספות שאיני מזהה, הקולות שלהם כואבים ואני לפעמים שומעת אותם אפילו כשאני ערה. באותו חלום שחור עם פגסוס שבהתחלה היה נראה גדול אבל לאט לאט הוא היה נראה יותר ויותר קטן, הצרחות היו מכוונות אליו ואת ליכלכו את השחור מסביב, את כל החלל – בטביעות ידיים אדומות.
הם הכתיבו את הסוס, ולקחו לו את הכנפיים הוא נשאר לבד מנסה להסתיר את עצמו עם הכנפיים שכבר אינם כשכף יד אדומה נוגעת במצחו אני מתעוררת עם דם מגבי, כאילו לקחו לי את הכנפיים.
אני רוצה שזה יפסק, כי הכאב בלתי נסבל, אבל זה חוזר על עצמו כל כמה חודשים.
אני לא מספיקה למצמץ איך אני כבר בת 15 ועדיין סובלת מהבעיה הזו אבל פחות, פחות ופחות ותמיד מרגישה שזה חסר לי, למרות ששנאתי אתזה.
אני עוטפת את עצמי בידיים שלי כל כמה פעמים ביום, התנועה שהייתי חוזרת עליה כשדיממתי כבר כהרגל.