החבר שלי הוא חייזר פרקים 18 ו19. הפרקים מוקדשים לספיר שתמיד עוקבת;)

פרק 18
"מה עיכב אותך?"
"סתם. המנהל הדפוק, הוא התחיל לחשוד."
אריק השמיע אה ופתח את הדלת, כשאני נכנסתי, ניסיתי להימנע מלחשוב יעל המנהל או לפחות-על מה שנשאר ממנו.
"אריק." אמרתי לאחר זמן מה. "אתה לא צריך..אתה יודע..לעשות את הטקס בעולם שלך?"
"את הטקס עושים איפה שהמת מת. זה די גס אבל אלה הכללים שלנו."
השמעתי אה ואת שאר הנסיעה עשינו בדממה.

"אמילי…"
"אממ..?"
"אמילי?"
"אמממ!"
"קומי."
"לא רוצה."
"אמילי הגענו."
פקחתי עין אחת "תן לישון עוד קצת." מלמלתי וסגרתי את עיניי בחזרה.
"תישני כשתמותי. עכשיו בואי." אמר אריק, תפס בזרועי והוציא אותי מחוץ למכונית.
"תן לישון…" מלמלתי.
"לא עכשיו.אמילי." אמר אריק. "יש לנו טקס לבצע."
פרק 19
"כדי שתלכי צעד אחד אחורה." אמר אריק והרים גזיר עץ מהאדמה. "הטקס הזה ישן ועתיק הוא מסוכן לאלה ש…שונים ממנו."
מבלי לומר מילה הלכתי צעד אחורה.
מאז שאריק אמר לי שהוא חייזר התחלתי להתרחק ממנו ולשמוע בקולו, הוא כבר לא היה הפסיכי שהציל אותו בסמטה הוא היה הרבה יותר מזה.
אריק הרים את ראשו, מופתע מכך שהלכתי צעד אחורה מבלי להתנגד.
"את בסדר?" שאל, ספק מופתע ספק דואג.
הנהנתי במהירות. .כן, כן, אני בסדר."
אריר התקדם לכיווני ואני הלכתי צעד אחורה, קול חצץ נרמס תחת העקב של הנעל שלי, השפלתי את מבטי, זה היה חלוק נחיל.
אריק הרים את מבטו, "את מפחדת ממני?" שאל. "אני עדיין אריק, האחד שבעטת בו כדי לברוח, האחד שלא שמעת עליו אני לא השנתי. אבל את…"
"אני יודעת פשוט…" הלכתי כמה צעדים אחורה והתיישבתי על בול עץ, חפנתי את ראשי בין ידי ונאנחתי. לאחר מחשבה של רגע, אריק התיישב לידי.
"אני רגילה להילחם בבני אדם, אני רגילה לברוח, אני רגילה לאקדחים ליריות, אבלך שום דבר לא הכין אותי לזה..אתה..אתה שינית לי את ההשקפה..כאילו..לא הכול רע, מבין?"
אריק שתק ואני המשכתי.
"אני רגילה לתעלומות למכות. לדם אני די נולדתי לתוך ה..עולם המגעיל הזה..ו..ועכשיו כשגיליתי שיש עוד עולם ואולי יש עוד עולם זה.." הרמתי את ראשי ונתקלתי בעיניו המבינות של אריק.
"אני..אני מבין אותך..אמילי באמת שאני.."
"איך אתה יכול להבין אותי? אתה נולדת בכוכב אחר בעולם אחר בהשקפה אחרת, בטח העולם שלך יותר…טוב משלי."
השתתקתי ודמעה קטנה נקווה בעיניי, מצמצתי והיא נעלמה.
"החיים שלי לא ניו יפים כל כך כמו שדאת חושבת." אמר אריק בקול קר. קול שגרם לאוויר לקפוא במקומו, הא דיבר בקול שקט, אך קולו הינה חד יותר מסכין.
"החיים שלי היו..נוקשים. קרירים. ה.." אריק הרים את מבטו והשתתק. "יודעת מה?" אמר לפתע ונעמד. "אני חושב שנבצע את הטקס, הגופה צריכה מקום לנוח, אני חושב שטלטלנו אותה מספיק. את תלכי לקנות אוכל ואני יסיים עם ההכנות של הטקס. בסדר?"
הבטתי בו בדממה.
מה הוא לא מספר לי?

הלכתי ברגל, הרחובות היו ריקים השמים אפורים ורוב החנויות היו סגורות, תחושת הזמן אבדה לי והמטבעות שאריק הביא לחי קשקשו בכיסי וחתכו את דממת המוות שהשתררה שם.
מאחד הבתים עלה קול בכי של תינוק, אימא גבוה מלמלה דבריי ניחומים הרימה אותו בזרועותיה.
למה לי לא היה בית? או לפחות מקום שאוכל לקרוא לו כך? למה אני לא נולדתי לתוך מציאות טובה ויפה שבו אפשר לחיות מבלי להביט מעבר לכתף כל הזמן?
כדי שאוכל ל]פגוש האת אריק. זה למה.

בדרך וחזור, כשהמצרכים הכבדים כמעט קורעים לי את העור מהאצבעות התחלתי לחשוב על המקום היחיד שאפשר היה לקרוא לו בית.
הסיבה הראשון שחשבתי עליו היה אבי החורג, הוא היה שתיין ומסומם שלא יחל להחזיק אותי יותר משנה וחצי . כך שדי מהרה מצ6אתי את עצמי אצל משפחה אחרת.
הבית השני היה גרוע יותר. גרתי אצל משפחה אומנת והאח החורג היה נוהג לשרוף לי את השיער והבגדים. וכשהוא היה מסומם את העור-עדיין נשארה לחי צלקת על היד איפה שהאש אכלה אותי בלי רחמים.
המשפחה השלישית לא הייתה טובה יותר חייתי בעליית הגג והייתי צריכה לנקות, לשטוף ולצחצח את הבית כל יום בזריחה. זה היה עבודת פרח המשפחה קראה לזה-שכר דירה.

ככל שנכנסתי לתוך היער הרגשתי גלי חום חזקים יותר ויותר, עד מהרה מצאתי את אריק, הוא עמד בגבו אלי, ידיו היו מגואלות בדם וחולצתו קרועה, הגופה של מרלת'ה-אן לא נראתה בשום מקום.
"אריק?" שאלתי בחשש "אריק?אתה בסדר?"
אריק הסתובב לכווני. פניו היו מגואלות בדם ועיניו היו מזורגגות כאילו ההוא שקוע בטראנס.
זרקתי את מהמצרכים על הרצפה ורצתי לכיוונו.
"אריק.אוי אלוהים." מלמלתי ונגעתי בפניו. "מה קרה? כבר סיימת את הטקס?"
"כן." אמר אריק והביט דרכי. כאילו לא הייתי שם.
כאילו הייתי רוח.