החבר שלי הוא חייזר פרק 8

החבר שלי הוא חייזר פרק 8
צרחתי כשהם גררו אותי במרחבי המדרגות וכשהפרידו אותי מאריק, כשדחפו אותי לאחד המרתפים וכשנתנו לי בוקס כמתנת פרידה.
בדרך כלל אני לא צורחת, בדרך כלל אני שומרת לעצמי את דעותיי, רגשותיי ונהיית אדישה לסביבה. אבל הפעם הזאת שונה, אני נמצאת במרתף קר ולא נותנים לי להתרפק, להשתחרר אני נאבקת במציאות ומנסה לא לתת להם את הסיפוק, הם לא ינצחו אותי. הם לא ישברו אותם אני לא אתן להם את הסיפוק.
עדיין לא.
אריק לא נמצא איתי בחדר הם הפרידו אותו ממני והחבר היחיד שנמצא בחדר הוא עכבר לבן שרוצה לכוסס את אצבעות רגליי. אני מוחצת אותו בעזרת מסמר ארוך.
אני נצמדת לקיר מחבקת את רגליי, מבטיה לעבר החשכה ומחכה. למה? אני עדיין לא יודעת, מה שאני כן יודעת הוא שאריק יבוא. שאריק יצליח אותי כי עכשיו, למרות הדבר שלא סיפר לי, למרות הכעס שאני מרגישה כלפיו, אני יודעת ומקווה שגם הוא יודע שהוא תקוותי האחרונה.

הדלת נפתחת והאור מסנוור את עיני אני מצמצמת מנסה להתרגל לאור.
"בואי." קורא מישהו, אני מנסה להתרומם אך אין לי כוח ברגליים אני מתרוממת לאט ושני הבחורים עוזרים לי להתייצב ובחוסר סבלנות הם גוררים אותי בין המסדרונות ומכניסים אותי לחדר אטום, חסר חלונות.
במבט מעורפל אחד הצלחתי להבחין בשלהבת אש קטנה שהאירה את שלושת המזרונים ואת השרפרף.
שני הבחורים זרקו אותי על הרצפה הקשה ויצאו. כשהדלת נסגרה שני דמויות גררו אותי והניחו אותי על המזרון.
הכול התחיל להעלם לאט, מסכת ערפל התחילה לכסות אותי אט אט.
קול אישה אמר:"אריק, היא בוערת, אני חושבת שמישהו כישף אותה היא מסוממת, יהיה לה מזל אם היא תישאר ערה עד הבוקר."
"זאת קדחת החלומות?"
הקול היה מוכר במעורפל…קול שדיבר איתי מיקודם, קול שרטן עלי, שכעס, שצחק קול מוכר ועליז ועם זאת-קשוח, רציני. ובעיקר-קול דואג, אחד שלא שמעתי מיקודם. אף פעם.
המוח שלי התערפל, ניסיתי לזוז, ניסיתי לחשוב אך חומת ערפל כבדה חסמה את יכולותיי, הרגשתי כמו שק קמח כבד במיוחד הרמתי את ידי וחשתי בעור חם וחלק.
"אריק?" לחשתי. "אריק, זה אתה?"
"כן, זה אני." הוא לחש. "תחזיקי מעמד אנחנו נוציא אותך מפה."
חייכתי, ידי נפלה על חיקי עצמתי עיניים תחושה מוזרה יעטפה אותי.
הכול יהיה בסדר. אמרה אותה תחושה. אריק יציל אותי.