החבר שלי הוא חייזר. פרק 5

באותו רגע שהמוכר הרים כיסא ואני חשבתי שזה הסוף שלי. באותו רגע ממש מישהו הניח יד על כתפו של המוכר וסובב אותו, זה היה אריק.
"הו, אריק! כמה שאני שמחה לראות אותך!"
"תשתקי." קרא אריק לעברי.
שתקתי.
"תשמע." קרא אריק והוציא מארנקו שטר של מאה דולר, עיניי יצאו מחוריהן. "חבל לבזבז את החנות היפיפייה שלך על משהו שלא שווה את זה." הוא פזל לעברי ואני הוצאתי לו לשון.
בתגובה,הוא שלח לעברי מבט הזהרה.
"כן, כן, אתה צודק." אמר המוכר ולקח את השטר. "הדור של ימינו הוא לא מה שהיה פעם.אני צודק?" הוא הסתובב לעברי וירק לכיווני. "אנשים צריכים להתרחק מחלאות כמוך." אמר. הסתובב. והתחיל לסדר את הכיסאות והשולחנות מחדש.
"מה שתגיד." מלמלתי לעצמי.

"למה את תמיד נכנסת לצרות?" קרא אריק והתקדם לכיווני "ולמה אני זה תמיד שצריך להציל אותך?" הוא הושיט לי זרוע והקים אותי.
"באמת שאין לי מוסג." אמרתי ויצאתי מהחנות במהירות, אריק, כנראה הבחין שאני מתכננת לברוח לו, אז הוא התקדם בצעדים גדולים, תפס אותי בזרוע והוליך אותי למכונית צהובה.
"אתה לא צריך להכאיב." רטנתי בעודי נדחפת לתוך המכונית הצהובה,קלטתי את המכונית בשניות, היא הייתה חיפושית קטנה, מלאה בדברים מוזרים בספסל האחורי אך חוץ מזה היא הייתה נקייה.
אריק טרק את הדלת שמהצד שלי ונכנס מהדלת השנייה.
"תזכיר לי למה אני פה?"
"את היחידה-שאני מכיר, לפחות- שיכולה למצוא את הבת-דודה שלי." אמר אריק והתניע את המכונית "המחשב נייד בספסל האחורי." הוא אמר וסידר את המראה, כך שיוכל לראות אותי בלי נ "עכשיו. הואילי בטובך ואמרי לי לאן לנסוע."
"מה שתגיד."
הוא העיף בי מבט מהיר "אני הצלתי את חייך. יהיה נחמד אם תתנהג בהתאם."
"אני מתנהגת בהתאם." אמרתי. אך בכל זאת לקחתי את המחשב נייד. "תגיד לי את שמה."
"אממ?"
גלגלתי עיניים. "תגיד לי איך קוראים לבת-דודה שלך."
"נטרה." הוא אמר. "קוראים לה נטרה."
"בסדר." אמרתי והנחתי רגליים על הפגוש הקדמי. "בוא נמצא את נטרה."
התחלתי להקיש על המקלדת וגילתי שהיא גרה ברחוב הפונטון 8 ועובדת בתעשיות ב.י.ח.
כשאמרתי את שם התעשייה, אריק קימט מצחו ופניו הביאו שהוא בסערת רגשות.
"היית שם פעם?" שאלתי כדי לשבור את הדממה. "אני מתכוונת..בתעשיות ב.י.ח היית שם?"
אריק קישט את צווארו וצלקת קטנטנה הופיעה שם, אריק הרים את מבטו והצלקת נעלמה כלעומת שבאה. "בואו נקווה שלא."אמר.
"למה?"
הוא הביט בי ומיד חזר לכביש "בגלל שאני שונה, מילי, אני לא רגיל."
"למה אתה מתכוון?"
"לא שאלת את עצמך איך שרדתי את הירייה? איך עצרתי אותך בדיוק כשניסיתי לברוח בכל פעם מחדש? איך העפתי את הבחור השמן? איך קוראים לו? סייבורג?"
"שאלתי את עצמי אבל לא ממש שקדתי בזה..ארתה יודע..לפעמים האמת יותר מסוכנת מהשקר."
"ואת לא רוצה לדעת אותה?" את האמת?"
"לא אם זה יסכן אותי." אמרתי.
את שאר הדרך עשינו בשתיקה, כשעברנו רחוב בשם הערפד תהיתי לעצמי עם אריק הוא אחד כזה. אחד עם ניבים שאוכל בני אדם. הבטתי בו וסקרתי אותו מכף רגל ועד ראש, אך הוא נראה נורמאלי. ולא סתם נורמלי. נורמאלי לגמרי.
המחשה נייד צפצף. הבטתי הו ואמרתי:"הג'י,פי,אס אומר שהגענו." אמרתי ואריק החנה בצד.
בואו נמצא את נטרה זמזמתי לעצמי כשיצאתי מהמכונית. כן. בואו באמת נמצא אותה.