החבר שלי הוא חייזר פרק 34 ואחרון..זהו. האחד הזה עובד על בטוח!!!

החללית הייתה קרובה, כל כך קרובה, אך לא הגענו אליה בזמן, הם עמדו שם. חסמו את המעבר. שלושה-חמישה אנשים (או שמא חייזרים?!) ברגע שהם ראו אותנו הם טענו נשקים-אקדחים כחולים וגדולים.
"זרקו את הנשק שלכם!" קרא אחד מהם, הוא היה גבוה, קירח, היו לו שני עגילים וזקן אפור וקצר.
אני אייג' ואריק לא זרקנו את הנשק, רק בהינו בהם, ספרנו אותם.
זקפתי את סנטרי.
"זוזו הצידה." אומר אייג' לחיילים. "זה לא חייב להיות קרב."
ספרתי אותם.
"הם חמישה." לחשתי לאריק. "אני ייקח את הימניים."
"לא." לחש אייג'. "הם מרבים מאיתנו."
הבטתי באריק. הוא כיווץ את עיניו-בדיוק כמו שעשה בבית ההוא-והביט בחיילים. "אנחנו יכולים להוריד את החיילים הללו."
אייג' נאנח. "אתם יכולים לנצח באליפות ככה."
"אליפות?" שאלתי, מבולבלת.
אריק רק חייך. "נסביר אחר כך." אמר.
הרמתי את רובי. "שלוש ארבע ו.."
ירינו.
שלושה חיילים נפלו.
השאר שלפו נשקים והתחילו לירות.
נדבקנו לקירות.
אני יריתי פעמיים והבחור צנח ארצה מחורר.
אריק' ירה גם-אבל מפספס.
מי שהרג את שני הבחורים האחרים היה אייג', הוא ירה בזריזות מפתיע ושני הבחורים נפלו. "לא רע." אמרתי.
אייג' הסמיק.
"קדימה." אמר אריק והתרומם, הוא הלך כמה צעדים בעודו נתמך בקיר, הדבר לא חמק מעיני.
"אריק?" שאלתי, קולי הדהד במזרון. "אתה בסדר?"
אריק קרס על הרצפה, אני ואייג' רצנו לעברו. הפכתי את גופו וחיפשתי אחר מקור הדם. אריק הביט בי, עיניו מזגגות ופניו חיוורות.
הדם נבע מצלעו השמאלית, היא כנראה נשברה או משהו.
ולא הייתי צריכה להיות חכמולוגית או רופאה כדי לדעת שאריק מאבד דם במהירות..
אייג' הוריד את חולצתו ולחץ על הפצע. הוא הפנה את מבטו והביט בהאנגר של החללית. היינו כל כך קרובים.
אך כל כך רחוקים.
***
גררנו את אריק לחללית בזמן שהחייזרים ירו עלינו, אייג' רץ ללוח המקשים ואני הנחתי את אריק על הרצפה, החללית התחילה להמריא, לנוכח ההמראה הבחילה עלתה בי. שוב. אך כל תשומת ליבי הייתה נתונה לאריק.
הוא החוויר ואחת מצלעותיו שתתה דם.
למה זה היה חייב לקרות עכשיו? למה כשהיינו כל כך קרובים? למה? למה?
אייג' מתיישב לידי, ללא חולצה הוא נראה די טוב, אני מרגישה שאני מסמיקה קלות.
מה עובר עליי?
אנחנו יושבים בשקט, זה היה שקט נעים, לא אותה דממה שתמיד עברה ביני לבין אריק.
אני מחליטה לשבור את הדממה:"הוא יהיה בסדר, נכון?"
למה לעזאזל אני נשמעת מהוססת?
אייג' כעבור רגע משיב:"כן, הפצע לא עמוק."
שתיקה.
"מה זה אליפות?"
אייג' מחייך חיוך קטן. "זה..משחק. יש חמישה זוגות, כל זוג צריך לעבור חמישה שלבים ובכ שלב יש מספר אפשריות של איך לעבור אותו."
"כמו…"
"יש אפשרות של קרב, בריחה, פרישה, ודילוג-במקרים קיצוניים ביותר."
אני משמיעה אה קטן ושותקת.
אני מביטה באריק, מעלה זיכרונות שבהם דיברנו, צחקנו, נלחמנו ובעיקר זיכרונות שבהם ירדנו אחד על השני.
***
"לאן נלך?"אני שואלת בשקט.
"ישנו כוכב." אומר אייג'. "אנחנו נהיה מוגנים שם."
"אתה לא רוצה ללכת לכדור הארץ?"
אייג' מצחקק. "תלוי מאיזה נקודת מבט. לפי נטרה-האנשים שבכוכב שלך לא יותר מרוצחים מרושעים שעושים ניסויים על אנשים ששונים מהם. לפי מרלת'ה-אן העולם הזה מהיר ומסוכן לבני מננו. ולפיך-" הוא מסתכל עליי ואני מרכינה את ראשי, מסמיקה.
"וכשמסתכלים עלייך אמילי, כדור הארץ נראה מקום של אנשים יפהפיים."
אני צוחקת.
"אולי תפסיק לנסות לעשות עליה רושם?" אומר אריק, קולו מתנגן ומאשים כתמיד.
אריק מתנודד קלות, עיניו הירוקות מביטות בי בחיוך. אני קוראת בשמו ומחבקת אותו.
"לאט. לאט. אל תהרגי אותי." הוא רוטן, אבל אני יכולה לראות שהוא שמח לראות אותי.
אני צוחקת ומתנתקת ממנו.
אייג' עומד להגיד משהו אך אחד הכפתורים שמאחוריו מוציא צליל מוזר.
אייג' מתרומם,הולך ללוח המקשים, לוחץ על כמה כפתורים ומסתובב.
"אנחנו קרובים." הוא אומר.
***
לאחר מספר שנים.
אני יורדת במדרגות העץ, אני מניחה יד על בטני התופחת ומרגישה את נשמתי עולה ויורדת.
אריק מושיטה את ידו לעזור לי, אך אני מנידה את ראשי לשלילה ומסלקת את ידו.
"אני בהריון." אני אומרת "לא נכה."
אייג' מופיע מהמסדרון. "בעולם שלנו זה אותו דבר."
אני עושה לאייג' פרצוף ומבחינה בחיוך קטן שמרצד על פני אריק.
"בואי." אומר אריק ומושיט לי את ידו. "כולם מחכים."
אני מגלגלת עיניים אך לוקחת את היד של אריק.
הגיע הזמן לצפות באליפות.
*סוף*
בטחון הוא לא משהו שקונים.
הוא משהו שרוכשים.
אמונה, היא לא משהו שרק מקבלים.
היא משהו שנותנים.
ואהבה?
אהבה היא משהו שרוכשים כשנותנים…
מקווה שנהניתם מסיפור!
אוהבת המון המון..
מ.א