החבר שלי הוא חייזר פרק 30

כשסיימתי לספר את סיפורי. האב קם מהכיסא ופנה לכיוון הדלת. אייג' הסתרך קצת מאחור.
זקרתי את סנטרי. "לאן אתם הולכים?" שאלתי.
אייג' חייך חיוך שטני. "את לא צריכה להתגעגע." הוא אמר, הטיל את ראשו לאחור וצחק.
נחרתי בבוז.
האב העביר את מבטו ממני לאייג' ובקול סמכותי ומשועמם משהו אמר:"אנחנו הולכים לזקנים. הם יגידו לנו את גזר דינך."
"אתם לא קובעים אותו." שאלתי. מופתעת לגמרי. "חשבתי ש…"
"כן." אמרה האב בנוקשות. "אנחנו יודעים מה חשבת. משפט. עדים עורך דין. חשבת שאנחנו סוג של חוקרים במשטרה. גם אני הייתי בכדור הארץ. ותני לי לומר לך משהו..פה זה לא כדור הארץ. הכדור במגרש שלנו עכשיו. אמילי. החוקים במשחק שונים."
דממה.
המחשבות ממלאות אותי אט, אט. פיסה של פאזל ועוד אחת נכנסה למוח שלי עד שהבנתי את התמונה הגדולה.
"אתם רוצים שכמה שפחות אנשים ידעו עליי ועל אריק!" קראתי.
דממה.
"זאת איוולת." המשכתי לצעוק. "מגיע לבני עמכם לדעת!"
האב נחר בבוז. "האנשים בכדור הארץ לא יודעים. למה שבני עמי ידעו?"
שתקתי.
האב רכן לעברי וזקר את אצבעו.
"ועכשיו." אמר. "אם תסלחי לי יש לי משהו לעשות." הוא הסתובב ויצא מהתא.
כשהאב נעלם במסדרון, הפניתי את מבטי לאייג' שבינתיים התנתק מהקיר וניגש אל השולחן. הוא הניח את אגרופיו ורכן.
"אין זמן להסביר." אמר במהירות. "אבל לי ולאריק יש תוכנית.-למקרה שמשהו ישתבש.תישארי ערה. אני יבוא מאוחר יותר." הוא התרומם ויצא מהתא במהירות. מפציץ את ראשי בשאלות.
***
אזיקים. ידיים כפותות אל מאחורי הגב. ושומרים שהולכים אחריי ומלפני. שומרים עליי שלא אברח.
הכול חוזר על עצמו. שוב ושוב. אני מובלת במסדרונות. האב מתהלך לפני וראשי חוזר על תוכנית הבריחה הסודית שאייג' סיפר לי אתמול בלילה.
אחרי כמעט שלוש מסדרונות ותאים ריקים למחצה, אני מגיעה לאולם גדול. הקירות צבועים בצהוב דוחה והתקרה בלבן. בקצה השני של האולם יש במה קטנה ועלייה שולחן אחד ארוך וארבעה כיסאות גבוהים. מדפים שחורים מכסים את הקירות, הם מלאים בספרים כחולים ואדומים. פה ושם יש סולם ארוך בצבע אפור.
אני צועדת בפתח. והנברשת הזהובה שעל התקרה מסנוורת אותי.
אני תרה בעיני אחר אריק. הוא לא נמצא באולם. האב דוחף אותי לכיוון כיסא מנחושת. אני מתיישבת והוא עומד מאחורי. ידיו הקרות מרתקות אותי לכיסא.
שנייה עברה.
שני שניות.
והאולם מתחיל להתמלא. איי שם אני מבחינה באריק.