החבר שלי הוא חייזר פרק 29

"בסדר, אמילי. תחילי מהתחלה."
"מהיום שהכרתי את אריק?"
"לא. מהיום שבו נולדת."
"זה היה לפני הרבה זמן.." מלמלתי לעצמי אך מסתבר שאייג' שמע אותי, כי הוא אמר:"כן. זה היה לפני הרבה זמן." הוא ניגש לאחד הקירות הצדדים ונשען עליו בשילוב ידיים. "תתחילי." פקד.
העפתי מבט מהיר בן האב לאייג' והתחלתי לספר:"נולדתי בכלא. ומערכת האימוץ לקחה אותי משם."
"כמה משפחות עברת?"
אני שותקת לשנייה. "לא ספרתי." אני מודה. "היו כל כך הרבה."
האב מניד את ראשי והמבט של אייג' אומר מילה אחת-תמשיכי.
"הבית הראשון שלי היה אצל אבי החורג. ואז היה את דוד ג'יימס, הוא לא היה בדיוק..הדוד המתאים אז עברתי למשפחה אחרת. באנגליה. הם גם לא יכלו לגדל אותי. הייתי מופרעת. בלשון המעטה. אז עברתי למשפחות אחרו שנמצאות באנגליה..זה היה בערך.." התחלתי להריץ במוחי את המשפחות ואת המספר שלהם. "עברתי שם בערך חמש, עמדתי לעבור לשישי עד שהתברר שאימא שלי יצאה מהכלא. אז עברתי אליה."
"בכמה תוכניות לימודים היית?"
"הרבה."
"כמה?"
"עשר. לא! רגע! אחד עשרה! אבל זה שהייתי בבית ספר לא אומר שלמדתי. הייתי בדרך כלל בורחת, איך הילדים אומרים היום-מבריזה? כן. הייתי מבריזה."
"ומתי עזבת את אימא שלך?"
"כשהיא שברה עלי בקבוק וודקה." אמרתי ובאגביות נגעתי בכתפי, לא היה שם כאב. רק צלקת. צלקת שלא תחלים לעולם.
"ואז יצאת לרחוב.." אמר האב. אמר. לא שאל. אמר.
"כן." אמרתי. "הייתי אז בת שבע עשרה הייתה לי הזכות לשלוט על החיים שלי."
"כמה זמן עבר מהיום שהלכת לרחוב ליום שבו פגשת את אריק?"
"אתה מתכוון כמה זמן לקח לי להפוך לארסית של הרחוב?" הטלתי את ראשי וצחקתי. "שלוש שנים." אמרתי. "שלוש שנים למדתי לשרוד בכוחות עצמי."
"פשוט ככה, אה?" שאל אייג' והרים ככה.
נעצתי בו מבט נוקב.
"פשוט ככה."
***
"ולמה בעטת בו?"
"כי לא הרגשתי בטוחה, כי לא סמכתי עליו. כי לא סמכתי על איש. בזמנו."
"ולכן גרמת לו להתעלף?"
"כן. ואתה היית עושה דברים גרועים יותר לו היית עובר את מה שאני עברתי."
דממה.
אייג' סוקר אותי במבטו "ואז מה קרה?" הוא שואל.
"הוא..אממ..הוא גרם לי לסמוך עליו."
אייג' פתח את פיו לדבר אך אני הרמתי את ידיי ובלמתי את השאלה שעמדה על קצה לשונו.
"אל תבקש ממני הסבר. הרבה קרה בזמן האחרון. דברים שאני לא יכולה להסביר."
אייג' הנהן והחווה בידו.
"תמשיכי." אמר.
***
"ואז התעוררת?"
"כן. אריק סיפר לי שהוא..ובכן..לא מכדור הארץ. הוא גם הכיר לי את מרלת'ה-אן שמהארגע הראשון לא התחברנו." אני שותקת לשנייה. מרלת'ה-אן עמדה לרגע מול עיניי. חיוורות. קרה. ובעיקר-מתה. אני מכחכחת בגרוני והתמונה נעלמת. "בכל אופן. הבחור של האוכל הגיע.."
"הבחור של האוכל?"
"מי שהביא את האוכל מלתאר."
אייג' הנהן לאט. "ומה בדיוק עשית לו?"שאל.
"אמרתי לו להביא לנו את המפתח." אני אומרת ומחייכת חיוך קטן. נזכרת במילותיי ובמבטה של מרלת'ה-אן.
"אמרת לו?" שואל אייג' בחוסר אמון מוחלט ובהתפלאות משונה..אני אומרת לכם. אייג' הזה מוציא אותי מדעתי.
" ובכן..לא בדיוק אמרתי לו..אפשר להגיד איימתי."
אייג' מרים גבה. ופתאום בא לי להראות לי שאני לא פחדנית. בא לי להראות לו שאני ילדה גדולה וחזקה שיכולה לנצח אותו בתוך פחות משבריר שנייה.
"כן." אמרתי בגאווה מסוימת. "איימתי עליו להביא לו את המפתח. אפשר להגיד שגם הרבצתי לו.אבל אני לא מרחמת עליו. זה הגיע לו."אני מחייכת בערמומיות ואייג' מתקפל לשנייה ופניו נסוכות הביטחון נעלמות חשנייה. אך עד מהרה הוא מנראה הבטוח בעצמו שוב.
"היית צריך לראות את הפנים שלו." אמרתי ונחרתי בבוז. "אם הוא היה חי בין הבחורים הללו. הייתי מצפה ממנו ללמוד דבר או שניים."
"כמו מה?"
"לקחת אקדח. לתת מכות. להגן על עצמך בכל זמן ועת."
"נו.." קרא אייג'. "והוא לא עשה את הדברים האלה.?"
אני נאנחת. "יותר גרוע." אני אומרת. "הוא רימה אותנו."