החבר שלי הוא חייזר פרק 27

"מה אמרת להם?"
"כלום!" התגוננתי. "לא אמרתי להם כלום! אני נשבעת לך, לא אמרתי לו כלום!"
"לו?"שאל. מצחו חרוש קמטים. "אמילי? מי תיחקר אותך?"
"אבא שלך." לחשתי.
דממה.
ואז..באיטיות, כאילו מפחד מהתשובה אריק חזר אחר דבריי "אבא שלי?" שאל.
"כן."
"והיה עוד מישהו כשהוא שאל אותך?אח שלי?אזרח כלשהוא? או אולי מישהו בכדור הארץ? כל אחד שיכול להפליל אותנו?"
"היינו אז בחללית."אמרתי כאילו זה מון מאליו. "למה?" שאלתי. "למה זה חשוב?"
אריק נשען על הזכוכית והניח את ידו על עיניו, כאילו בכך יוכל לפטור הכל.הוא נאנח ואי הרגשתי צביטה בלב.
"אריק." לחשתי לאחר זמן מה. "מה הולך פה?"
שתיקה.
ואז בקול חלש ועייף אריק לחש:"זאת הפעם האחרונה שאוכל לראות אותך."
"אני לא מבינה."
אריק הרים את ראשו במהירות, זיק משטונה בעיניו עת תפס אותי בזרועותיו וזרק אותי על המיטה לאחר מכן, התיישב לידי והביט בעיני.
"תקשיבי טוב. אני לא מתכוון לחזור אחרי."אמר והביט בקיר הזכוכית בחוסר סבלנות וברתיעה משונה..כאילו.. כאילו הוא..מפחד.
"הם יהיו כאן בכל רגע." אמר. "ספרי להם הכול, ואל תסתירי כלום. וככל שתגמרי איתם, כך נוכל לצאת מזה."
"אריק." קראתי במהירות? "א', אתה מכאיב לי. ב' למה שאני יספר להם את האמת?בכל מקרה הם לא יבינו."
אריק העיף עוד מנבא קצר רוח לכיוון הקיר לפני שאמר:"כי זאת הדרך להציל אותך ואותי. את שנינו."
"וואו." רטנתי. "וזה ממש מסביר הכל. אריק. אתה עדיין מכאיב לי בזרועות."
אריק מלמל סליחה והרפה מאחיזתו.
"תקשיבי." אמר. "לא הייתי צריך להדחיק אותך מעליי. אם היית נשארת איתי. שום דבר לא היה קורה. שום דבר מזה." –הוא החווה על קערות הזכוכית על התא ועל המיטה-"לא היה קורה. בקשתי מאבא שלי. הוא נתון לי לדבר איתך. אבל זאת תהיה הפעם האחרונה."
"עשית איתו עסקה."
"כן? ואני לחייב להגיד לך הכחל. הזמן עוד מעט ייגמר. הם יבואו כל רגע."
"מי יבואו? מה אתה צריך לספר לי? ואריק, למה בשם אלוהים אני יספר להם הכל? ומזה זה אומר בכלל הכל?"