החבר שלי הוא חייזר פרק 26

מכירים את השיר זה עולם קטן מאוד? עד עכשיו לא חשבתי על לחשוב עליו. אבל..איך אומרים את זה? חשתי זאת על בשרי.

אני סוקרת את התא, הוא שונה מהתאים שבכדור הארץ, התא עשוי מזכוכית שקופה ובפנים יש שולחן כתיבה ריק, כיסא מעץ בהיר. ומיטה מברזל . התא עצמו מואר-אני לא יודעת איך.
אף אחד לא מבקר אותי בתא והימים עוברים במהירות, קשה לי לדעת מתי בוקר ומתי ערב אז אני הולכת לישון כשאני עייפה.

אני משתדלת לא לחשוב על אריק ועל השאלה אם הוא הצליח למצוא את נטרה.
האבא של אריק מתחיל להופיע לעיתים קרובות, הוא לא מדבר או צוחק.הוא רק עומד מחוץ לתא ומסתכל עליי בידיים שלובות, בחיי שאני לא סובלת את זה.
לפחות האוכל טוב. אני חייבת לציין שהוא היה יכול להיות גרוע. הם היו מביאים לי לחם, לפעמים ביצה ומים.
תמיד מים. כאילו מפחידים שמישהו יצליח להרעיל אותי או משהו. כשהייתי ילדה טובה ולא צעקתי עליהם או משהו הם היו מביאים לי שוקולד או גבינה על הלחם, ובערבים עוף צלוי או שניצל.

אט אט התחלתי להבדיל בין יום ללילה. הבחנתי לפי הארוחות ולפי האור שהיו חלשים יותר בערב וחזקים יותר בצהרים.
החיים מתחילים להיות נוחים. אני לא מדברת והם לא מדברים. אני לא מראה זאת כלפי חוץ אבל אני יודעת שהם מחכים לשובו של אריק כדי לדעת מה לעשות בי. הימים מתחילים לעבור ובסתר אני מתפללת שאריק לא יבוא.שאריק יישאר בכדור הארץ. כי אם הוא יבוא. משהו נורא יקרה.
הימים חולפים במהירות, אני יכולה לנחש שזה השבוע השני שלי. אני מנסה להתנהג כרגיל. לא לדאוג אבל בסתר ליבי אני יודעת שאני לא אחזיק בכלא זמן רב.

זה קרה בהפתעה. הוא נכנס לתא וחיבק אותי. זה קרה כשקמתי מהשינה וכשקורי השינה עדין היו טריים בעיניי.
הוא כרע ברך על יד המיטה, ולפתע רק שנינו היינו שם. בלי כלא. בלי תא טכנולוגי מוזר. בלי חייזרים. רק אני והוא.
"אריק!" קראתי. דמעות של הקלה הציפו את עיניי. "חזרת!"
הוא חייך והניח שיערה ארוכה אל מאחורי אוזני.
"כן." אמר וחייך. "חיזרתי."
"נו?" שאלתי בקוצר רוח. "מצאת אותה?"
אריק הניד א ראשו. "לא." אמר. "היא מתה."