החבר שלי הוא חייזר פרק 25

החלית מתחילה לצאת מכדור הארץ, היא מתרוממת אט אט ונכנסת לחלל, הקיבה שלי מתהפכת, אך זה לא מונע ממני להתפעל-יש שם מאות, אלפים ואולי מיליונים כוכבים עגולים בכל מיני צורות-לבנים, ירוקים, ושחורים. הם יפהפיים. מדהימים בגודלם.
"איך יש אור בחללית?" אני שואלת וקולי נשנע מופתע. מסוקרן.
"החללית שלנון שטונה משלכם." הוא אומר והחללית מרחפת במהירות, היא נוסקת לגבהים, עוברת כוכבים-והבטן שלי מתהפכת. הבחילה גואה בי.
"אנחנו נוסעים במהירות האור?"
האב מסתובב. מביט בי וצוחק. "יש כזה דבר רק בתמונות שזזות..איך אתם קוראים לזה..סרטים? את כנראה ראית הרבה כאלה."
אני עושה לו מפרצוף חמוץ והוא ממשיך ללחוץ על לוח המחוונים.
"אני מקווה מאוד שיש לך שקית הקאה."
"חשבתי שאת עברת גרועים מזה." אמר מבלי להביט בי.
"עוד לא עברתי טיסה בחללית עם פריק משוגע."
"שתקי."
"לאן אתה לוקחי אותי?" אני צועקת. "מה בסך הכול עשיתי לך? אני לא פגעתי בך או בבן שלך! הדבר היחיד שעשיתי הוא להציל את נטרה ואת הבן שלך! אני בכל לא רציתי להיות קשורה לך מלכתחילה! אפשר לחשוב שהייתה לי בררה!"
החללית נעצרה באחת וראשי הוטל לקדימה. האב עזב את לוח המחוונים ובצעדים כועסים צעד לכיווני.
הוא תפס את ידו בפניי וסינן:"את יודעת בדיוק כמוני שמשפחה זה דבר חלקלק."
"ואיך זה קשור למה שצרחתי עלייך מיקודם?"
האב עזב אותי וקיפץ אגרופים.
"את. תשתקי. במשך. כל. הנסיעה."
"אני לא חושבת ככה."
לא ראיתי את היד מתעופפת אבל כן הרגשתי את הלחי שלי בוערת. לא הייתי צריכה להסביט במראה כדי לדעת שהלחי שלי אדומה כמו עגבנייה.

אני משווא את אריק לאבא שלו. לשניהם יש שיער חום ועיניים ירוקות, שינהם רוכנים והולכים באותו סגנון, אבל התפוח עדיין רחוק מהעץ. האב והבן עדין שונים מאוד. אריק יותר ציני והאב יותר..איך לומר את זה? רציני..אחראי. בוגר ובצורה מסוימת..חי.
אני ממשיכה וממשיכה להשוות ולהתרחק במחשבות מהעולם בזמן שאני מובלת באזיקים בכוכב אפור, אני מובלת במסדרונות לבנים, ישנהם ארבעה חייליים מאחורי ושלושה מקדימה. כולל האב.
החייליים לבושים באפור עם אקדחים כתומים בעל צורה משונה. כל החייליים גבוהים ולרובם יש שיער חום ופנים שקטות ורצינות.
אנחנו חוצים עוד כמנה מסדרונות כשקבוצה של חמישה אנשים עוצרת אותנו.
"חכו." אומר אחד מהם. יש לו שיער בצבע חום כהה, עיניים ירוקות ובניגוד לכולם-בגדים שחורים. יש לו חיוך שטותי והוא גבוה ורזה. השיער שלו קצת נפוח ונותן לו מראה של ילד רע.
הוא העיף בי מבט ואז פנה אל האב.
"מי זאת?" שאל.
האב הניח יד חסונה על כתפי והביט בבחור הצעיר.
"זאת." אמר. "החברה שדל אריק."
הצעיר צעד קדימה וסקר אותי מכף רגל ועד ראש.
"כמה היא יודעת." שאל. עדיין סוקר אותי.
"אנחנו לא יודעים." ענה האב.
הבחור הנהן. "כשתדע תגיד לי?" שאל והביט באביו כילד קטן המצפה לסוכרייה.
"בטח." ענה האב.
הבחור הנהן, רכן-כמו אריק-ולחש באוזני:"אם עשית משהו לאח שלי. את עוד תשלמי על זה."
"אריק הוא האח שלך?" שאלתי. אם עד עכשיו הייתי מופתעת עכשיו הייתי..טוב, יש מילה בכלל לתאר את זה?
"כן." אריק הוא אח שלי. ואם אגלה שעוללת לו משהו. את תשלמי על כך. וביוקר." הוסיף.