החבר שלי הוא חייזר פרק 22

"אני לא נשארת כאן."
"אני לא שואל אותך."
"אריק. בבקשה. תבין אותי. אני לא רוצה להישאר. אני רוצה לבוא איתך ולהציל את נטרה, בבקשה, אריק. תבין אותי!"
"בהתחלה היית נותנת הכול כדי לעזוב אותי." צחק אריק. "מה השתנה בשבוע האחרון?"
"ובכן, השתנתי. אני רוצה לעזור."
"באמת?" קרא אריק. לא מאמין.
"כן." קראתי במלוא הרצינות. "כן. אני רוצה לעזור."
אריק חייך, הוא תפס אותי בכתפי והביט בעיניי. "את רוצה לעזור לי? תישארי כאן."
"לא אני לא."
"כן את כן. תישארי כאן אמילי. זאת לא שאלה. זאת עובדה. אני לא מתכוון לסכן גם אותך."

פחדתי לצאת מהאוטו. פחדתי להביט בבית כי בכל פעם שהרמתי את הראש השיער שלי סמר ויכולתי להרגיש את הדם זורם במורד עורפי. הוא היה קטן, די רעוע, ישן, הקירות היו מקולפים בצבע אפור והרעפים התאדו לצבע וורוד כהה. החלונות היו סגורים.
בין הקירות הללו היתה אימי.
יצאתי מהאוטו והכנסתי ידיים לכיסים. הכתף שלי עקצצה בדיוק במקום בו אימי שברה עליי בקבוק וודקה.
אריק הצליח למצוא את מיקום מגוריה. הוא הסיע אותי עד לבית והשביע אותי שיותר לא אדבר על לבוא איתו ולהציל את נטרה.
לא היה טעם להתווכח, ידעתי שהוא לא ייתן לי לבוא איתו. הוא אפילו לא הסכים לי לדבר על זה.
ואני? אני הרגשתי מבולבלת, מצד אחד רציתי לעזוב. לשכוח הכל. ומצד שני..רציתי לעזור. כי-להאמין או לא-אריק כבר היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. ולא יכולתי להשאיר לו את כל הכיף.
רוח קרירה מלטפת בעדינות את לחיי. אני מרגישה רעד בלתי נשלט ברגליי. אני מרגישה את השיער שלי סומר ואת דפיקות הלב שלי.
עליתי על המדרגות באיטיות. משתדלת לא ליפול, העפתי מבט לאחור וראיתי את אריק עומד על יד המכונית. הוא לא נכנס איתי למכונית. הוא מיהר.
אני דופקת בדלת פעמיים. עובר נצח עד שאישה מבוגרת פותחת את הדלת. היא מזהה אותי מיד.
"אמילי?" היא שואלת. ומיישרת את המשקפיים. היא נמוכה, יש לה שיער האפור ומשקפיים עגולות, החולצה שלה משובצת, החצאית שלה קצרה והיא מסריחה מסיגריות.
היא צועדת צעד קדימה ומחבקת אותי. גל קור עובר בינינו ואני נדרכת כמו קפיץ.
"הו," היא לוחשת. "חזרת."
אני מתנתקת ממנה. ובקרירות ואדישות אני אומרת:"רק לזמן קצר."
אימי מעיפה מבט לכיוון המכונית. אני מסתובבת וגוש קטן חונק את גרוני.
אני מרימה את ידי לשלום ואריק מהנהן. אני מהנהנת בחזרה ואריק נכנס למכונית ונוסע.
"בואי." אומרת אימי "יש לנו הרבה על מה לדבר."
אני מביטה לאחור. המכונית של אריק כבר נעלמה בערפל הבוקר.
"כן." אני אומרת. "כן יש לנו."