החבר שלי הוא חייזר. פרק 2

התעוררתי במקום לא מוכר, הייתי בחדר קטן ומאוורר, היו שם רק מיטה ושולחן. על התקרה נתלתה מנורה לבנה דולקת ומסנוורת, לקח לי רגע להבין שאני לא במכונית, שאני לא בבית הרגיל שלי-שבו אני ישנה, ושאני לא ברחוב. העברתי את ידי על צידי אפי והרגשתי ברצועת בד ספוגה, התרוממתי לישיבה באחת. הכול חזר אליי, סייבורג..אריק..המכה באף..מתחתי את זרועותיי כלפי מעלה.
איפה לעזאזל אני?
הדלת נפתחה.
זה היה אריק.
"שלום." הוא אמר "שמח לראות שחזרת להכרה הבאתי לך אוכל." ובאמירה חגיגית זו הניח את המגש על השולחן היו שם לחמים, טוסטים, גבינות, שמנת, כוס שוקו, לחמנייה וחביתה. למרות כאב הבטן האיום והריחות המגרים-לא נגעתי באוכל. נעצתי את המבט החשדני ביותר שיכולתי ב..אריק.
"מה אתה?" שאלתי ונשענתי בגבי על הקיר.
"תאכלי, אחר כך אני יסביר." אמר אריק ודחף לכיווני את המגש.
"אני לא נוגעת באוכל עד שתגיד לי מי אתה, מה אתה, ולמה עזרת לי."
"הצלתי את חייך." אמר אריק. "המעט שתוכלי לעשות הוא לאכול ולהיות בשקט."
לא עניתי, לקחתי את המגש.
"אני לא ביקשתי עזרה."אמרתי בפה מלא.
"אבל הזדקקת לה." אמר אריק והתיישב לידי.
"מה אתה?" שאלתי בחשדנות. "מי אתה? למה אתה עוזר לי?"
הוא חייך "חשדנית כתמיד, אה? טוב, בסדר אני אריק אני ערפד ואני עזרתי לך כדי למצוץ את הדם שלך."
"אתה לא רציני."
"אז מה את חושבת שאני?"
שתקתי, הבטתי בפניו, "אתה לועג לי?" שאלתי בתדהמה מעושה "חשבתי שאתה עוזר לי." נעמדתי. המגש עדיין בידי.
"אמילי, אני מנסה לעזור לך רק.."
הפלתי את המגש על הרצפה וכל האוכל נשפך. "אני אגיד את זה פעם אחת בלבד. אני-לא-זקוקה-לעזרה! ואם יש לך בעיה להבין את זה אני מציעה שתלך לפסיכיאטר.
"מה עובר עלייך?"
"מה עובר עליי? מה עובר עליי? לפני רגע הותקפתי על ידי מישהו שטוען שהוא ערפד אריק, תעשה לי טובה ותעוף לי מהחיים!" הסתובבתי וניגשתי לדלת. רגע לפני שלחצתי על הידית אריק אמר:"חשבתי שאת רוצה לדעת את האמת? אם תישארי פה תוכלי לשמוע אותה."
סובבתי את ראשי ונעצתי בו מבט. הוא טפח על מושב המיטה והביט בי בציפייה. חיפשתי סימנים לצחוק וללעג ומשלא היו כאלה נאנחתי. הסתובבתי. והתיישבתי על המיטה.
"תעשה את זה מהיר." רטנתי.