החבר שלי הוא חייזר פרק 1

"איפה הכסף?"
"אין לי שום כסף!"
"שקרנית!" קרא ונתן לי בוקס, נפלתי על הרצפה, כל הגוף שלי כאב, הנחתי את ידי על האף והרגשתי נוזל חמים-דם.
זחלתי אחורה, העולם התחיל להתנודד, שתי הבחורים תפסו אותי והרימו אותי על הרגליים שגררו את עצמם. האיש השמן-זה שהיכה אותי, הביט בי בסלידה, ונתן לי סטירה, ראשי הסתחרר ירקתי דם מפי "אין לי שום כסף." אמרתי.
האיש השמן הרים את ידו בכוונה להכות אותי, נרתעתי, עצמתי עיניים, התכוננתי למכה.
אך אז שמעתי קול.
"למה שלא תעזבו אותה במנוחה?"
הרמתי את ראשי וראיתי אותו, זה היה בחור בן עשרים-שלושים, היה לו שיער שחור וחליפה שחורה הוא ישב על מעקה גג הבניין וצפה במתרחש.
האיש השמן שלף אקדח וירה לכיוון הבחור.
הירייה הצטלצלה בכל גופי. התכוננתי לפרץ הדם. לגוויה. לאנקות. אך שום דבר לא קרה.
"אל תתערב!" נבח עליו הבחור השמן אחרי הירייה, שתי הבחורים שהחזיקו אותי פלטו נחירות צחוק, ניסיתי לזוז. להתפתל. לברוח. אך הם היו חזקים ממני, הם היו שתיים ואני הייתי אחת.
הרמתי את ראשי,כמעט ציפיתי לראות אותו, את הבחור. מציל אותו. אך, הבחור נעלם ותקוותי נגוזה, ידעתי שאני הולכת למות, ששני האנשים ייקחו את הכסף וירצחו אותי.
באותו רגע מישהו הניח יד על כתפו של הבחור השמן והעיף אותו הרחק.
"אל תתערב בעצמך." הוא קרא. לקח לי רגע להבין שזה הבחור מהגג, הוא הביט בי וחייך.
נעצתי בו מבט של-מי אתה? ו-מה ת'חושב לעצמך?
הוא הלך עוד צעד קדימה ואמר בקול בוטח:"למה שלא תניחו לילדה?"
ילדה? חשבתי. אני עוד אראה לו!
שתי האנשים שהחזיקו אותי נחרו מצחוק. "נראה שעומד להיות לנו טרף קל היום מה ת'אומר מושק?"אמר אחד האנשים.
זה שכנראה מושק נחר מצחוק. אני,. שלא יכולתי לסבול את זה בעטתי לו בביצים והפלתי אותו על האדמה, מושק, שהיה גם הוא בחור שמן התחיל לקלל אותי, בעטתי לו בפנים והוא התעלף.
הרמתי את ראשי וראיתי את הבחור מהגג מתאבק עם זנה שנתפס אותי רציתי לעזור לו, אך אז הכל התחיל להתנודד ולהשחיר, נפלתי על האדמה,ועצמתי עיניים, אי שם שמעכתי קולות מאבק.

"היי, את בסדר?" קרא קול מעליי, זה היה הוא, הבחור מהגג הושיט לי זרוע ועזר לי לקום.
כשקמתי ישרתי את החולצה סידרתי את השיער והבטתי בבחור.
"מי אתה?" שאלתי והנחתי ידיים על המותניים "לא כל אחד שורד כדור." אמרתי. "בייחוד לא של סייבורג."
"מי היה הבחור ההוא?"
צחקתי. "מלך השכונה." אמרתי, כאילו זה מובן מאליו.
הוא הביט בי, מבולבל.
העפתי מבט על מתווך גופו היה לו שיער ארוך,עיניים ירוקות וגוף שרירי מתחת לכל הבגדים.
חייכתי בטיפשות "אתה לא מפה, מה?"
הוא הנהן "לא בכל יום אני פוגש בחורה מוכת שלא מרגישה כאב."
"לא בכל יום בחור שקיבל ירייה מהגג מופיע מולי." השבתי לו.
"הוא פספס אותי."
"ואני מלכת אנגליה."
"את תמיד כל כך כיפית?"
צחקתי. "אני אמילי." אמרתי והושטתי יד ללחיצה.
"אני אריק." אמר ולחץ את ידי "אולי כדאי שתלכי לבית חולים. החבלות בפנים שלך.."
"עברתי דברים גרועים מזה." אמרתי והסתובבתי, נכונה להתרחק מהבחור המוזר הזה.
"אני יכול לקחת אותך לבית חולים." קרא אריק מאחורי, בקולו הייתה דאגה אמיתית, אחת שלא הייתי מורגלת אליה.
לא יכולתי לסבול את זה, התגוננתי, כמו תמיד.
"ואני יכולה לבעוט לך בתחת." אמרתי והתחלתי לחצות את הסמטה, אך אז, התנגשתי במשהו ונפלתי על גבי.
"הו, מצטער, לא התכוונתי…" זה היה אריק הוא עמד מולי והושיט לי יד, איך????
הבטתי לאחור, פי פעור בתדהמה. "אתה הרגע היית שם!"התחלתי לצרוך עליו "איך פתאום אתה פה? אתה.." קמתי במהירות, שתף של קללות יצא מפי. הלכתי צעד אחורה.
"אמילי אני יכול להסביר.." אמר אריק והתקדם לעברי הוא הושיט את זרועו ונגע בידי.
זה כבר היה יותר מידי, לא יכולתי לתת לו להתקרב, לתת לו לחצות את הקו, התחלתי להתגונן, שוב.
"עזוב אותי יא פריק משוגע אחד!" צרחתי עליו והתנתקי מהמגע וכמה שניסיתי לכעוס לא הצלחתי, איש לא התקרב אלי כך, לא מאז שאני זוכרת את עצמי.
ולכן לא יכולתי להישאר, פחדתי שחומת המחסומים שלי תתפרק, עכשיו כשהבחור החתיך חצה את הקו והציל אותי, הייתי חייבת לברוח, חייבת להתרחק. התחלתי לרוץ, עברתי את הסמטה אך אז הכל התחיל להסתחרר, נפלתי על הרצפה. דם זלג במורד אפי, אריק צדק הייתי צריכה ללכת לבית חולים, כי שם, בין שני בנינים המפילים צל אימה, התעלפתי, בלי שאיש יוכל לעזור לי.