הזמן -פרק 1

היא התנשמה בכבדות תחת השמיכה
ריאותיה משוועות לעוד אוויר.
ידיה החיוורות שלא ראו אור שמש זמן רב לחצו על חזה בתקווה שכך ריאותיה יתפקדו טוב יותר.
שיערה החום בעל הגוונים הזהובים עטף את פניה החיוורות ושפתיה הכחולות היו מעוותות בכאב.
היא לחצה על הכפתור שיזעיק את האחות והיא באה במהירות.
"אוי אלוהים! " נזעקה האחות שראתה את פניה המתחילים להכחיל.
האחות מיהרה לשים מסכת חמצן על פניה.
"מישהו בא לבקר אותך יקירתי" היא ליטפה את השיער שבתאורת בית החולים נראה חום עמום וחסר חיים.
בחור צעיר בעל שיער בהיר ועיניים כחולות נכנס לחדר והאחות יצאה.
הבחור התיישב על כיסא ליד מיטתה של ארינה.
הוא סידר את הכרית עליה נח ראשה של ארינה והיטיב את השמיכה שכיסתה אותה.
ארינה לא הבינה מדוע הוא דואג לכך שיהיה לה נוח, אם הוא הכיר אותה הרי שהיא לא זיהתה אותו כלל וכלל.
"זה בסדר. אני לא מצפה ממך להכיר אותי" אמר. קולו היה עמוק ושליו. מרגיע.
"מי אתה?"
"אני הזמן "
"הזמן?"
"כן."
"ובן כמה אתה? הזמן לא אמור להיות זקן?"
"אני בן עשרות אלפי שנים. אני לא נראה זקן. אני נראה כפי שנראיתי כשהפכתי לזמן"
"ובן כמה היית?"
"20" אמר
"ואיך הפכת לזמן?"
"את זה את עוד תגלי במוקדם או במאוחר אני אסביר לך" חייך משועשע
"ובכן מר זמן- מה שימך?"
"אין לי שם"
"אין לך שם? "
"כן אין."
"אז איך לקרוא לך?"
"זמן"
"ובכן זמן, מדוע אתה כאן?"
"אני זקן. זקן יותר מכל דבר. אני קיים מאז ראשית העולם הזה וגם מראשיתם של עולמות אחרים שקדמו לזה. ראיתי הרבה. ראיתי כמעט הכל. את העבר ההווה והעתיד.
ועכשיו זמני תם." אמר ונראה לפתע עייף וזקן.
בעיניו היא ראתה את עשרות אלפי שנותיו נפרשות לפניה . היא יכלה לראות את העולמות שדיבר עליהם, תחילת כל הזמנים.
"אני מאמינה לך" אמרה.
"אני יודע. " אמר ואחז בידה.
ידו הייתה חמימה והיא יכלה להרגיש את כל הדברים שעשו וכל הדברים שעברו עליה.
"לא ענית על שאלתי" היא לחשה.
היא כבר חשה איך גופה נרפה וראשה הפך כבד. היא רצתה כבר לעצום את עיניה לתמיד.
הוא ליטף את שערה בעדינות ואמר ברוך
"הגיע הזמן שאפנה את מקומי."
היא הביטה בו והוא חייך אליה חיוך עצוב.
"את האחת שלי. את המושלמת ביותר.
וזמנך נגמר גם הוא. הגיע הזמן של שנינו" אמר וליטף את לחייה.
"אז שנינו נמות? ביחד?"
"לא,לא. אני כאן כדי להעניק לך זמן.
את האחת. את המתאימה ביותר. את הזמן הבא."
עפעפיה ירדו לאט החושך כבר עטף אותה.
עורה הפך קר וקשה מרגע לרגע והיא שמעה את הדי קולו של הזמן
"את היורשת שלי. מהיום שמך הוא טיים. את תיהי העבר ההווה והעתיד. את תחיי לנצח. לא יהיה לך סוף." הוא לחש והיא הרגישה את שפתיו על מצחה.
האחות חזרה לבדוק מה מצבה של ארינה וראתה את ארינה שוכבת דוממת לחלוטין על המיטה עיניה עצומות ופניה לבנות.
הבחור הצעיר אחז בידה המאובנת של ארינה וליטף אותה בעדינות.
היה נדמה לה שמשהו כלשהו בלתי נראה זורם דרך ידו אל ידה של ארינה.
"יקירי אני חושבת שזהו זה" אמרה האחות בעצב וניגשה למיטה לכסות את פניה של ארינה בשמיכה שכיסתה אותה.
הבחור הרים את מבטו והאחות נדהמה לראות את עיניו הכחולות. הן נראו כל כך זקנות ועייפות כמו עיניו של איש זקן שחווה הרבה בחייו.
" לא"הוא אמר קולו שקט ושליו "יש לה עוד זמן".
הוא נראה כל כך בטוח בכך שכאב לה להגיד לו שהיא כבר מתה והיא החליטנ ללכת לקרוא לרופא ולפסיכולוגית.
גם זמן רב אחרי שהרחיק את שפתיו ממצחה ארינה המשיכה להרגיש חום במקום בו נגעו והיא הרגישה כאילו משהו זורם לתוכה.
זמן.
יש לה עוד זמן.