הזאב השחור _פרק 1_

אני לא יודעת כמה זמן אני כבר רצה. אני לא יודעת איפה הם או האם הם קרובים.
אני רק יודעת שאני חייבת להינצל, אני חייבת…
קפצתי מעל ענף גדול שחסם את דרכי, וכמעט מעדתי.
"תתאפסי על עצמך, דון" מלמלתי לעצמי חרשית כדי שלא ישמעו את קולי.
"את הרי לא רוצה למות" המשכתי באותה צורה, וזינקתי קדימה מגבירה את קצב ריצתי.
הם התהלכו סביבי כרוחות רפאים, אך בכל זאת הרגשתי אותם, את מבטם הקר והמשועשע שבהה בי מהחשכה.
זה היה בשבילם משחק, משהו קטן שישעשע אותם.
אך בשבילי… בשבילי זה היה הסוף.
שמעתי נהנה מאחורי, ובין רגע מצאתי את עצמי שרועה על האדמה הלחה.
ניסיתי לקום, אך כאב חד פילח את רגלי השמאלית.
נאנקתי, והעברתי את אצבעותי על הרגל הכואבת, ונגעתי במשהו חם וסמיך, דם.
נאנחתי בתסכול, וקרעתי חתיכה מחולצתי, וקשרתי אותה סביב הרגל הפצועה.
נעמדתי על רגלי, והתחלתי לרוץ.
רצתי לכיוון הנהר. ידעתי שהם לא יחצו את הגשר, הם לעולם לא חצו את הגבול.
עוד קצת, דון, עוד קצת ואת ניצחת.
הגברתי את הקצב, אפילו שהייתי עייפה ודיממתי. הייתי נחושה בדעתי להצליח, להינצל.
"הגעתי לגשר!" צהלתי משמחה ומיהרתי לחצות אותו.
ואז ראיתי אותו – את הזאב השחור כפחם, ואת עיניו הכחולות הקרות כקרח שבהקו בחשכה.
הוא נהם וזינק לעברי, נכשלתי…

***
קפצתי בבהלה וסרקתי את מקומי.
הייתי בחדר שלי, מוקפת ברהיטים, שמצד אחד כל כך תיעבתי, אך מצד שני כל כך שמחתי לראותם.
לבשתי את החלוק שלי ויצאתי למרפסת הקטנה והשבורה.
התיישבתי על הכיסא היחיד שהיה שם, והפנתי את מבטי לחשכה.
הירח והכוכבים הם היחידים שהאירו את היער החשוך והמצמרר שכל כך אהבתי להתבונן בו.
התחלתי לתהות לגבי החלום שחלמתי.
זאת לא הפעם הראשונה שאני חולמת את אותו החלום.
מאז המקרה הזה, שבו אימי מתה, אני לא מפסיקה לחלום את החלום הזה. אולי זה אומר משהו? אולי היא מנסה להזהיר אותי ממשהו?
הייתי מבולבלת כל כך, אך גם נחושה בדעתי לפענח את החלום.
"מחר דון" מלמלתי לעצמי בעייפות. קמתי מהכיסא ונכנסתי חזרה לחדרי.
הצצתי בשעון שעל השידה, עכשיו רק 4 לפנות בוקר, יש לי עוד כמה שעות טובות לישון.
נשכבתי על מיטתי ובין רגע נסחפתי אל שינה בלי חלומות.