הזאב השחור (פרק רביעי-אסון)

"אני בפנים." אישר ג'יי. די הוא שוב פעם פרץ למערכת ההגנה של המבצר. "אתה בטוח שזה בסדר?" הלינה שכבה עייפה על המיטה והביטה בג'יי. די שכבר הפעיל כמה קבצים לא חוקיים והחל לשחרר את הקובץ האחרון. "עוד כמה מסמכים ואני מוחק אותך מהמערכת." אישר ג'יי. די. הוא הפעיל כמה תוכנות בו זמנית והשמיע כמה קליקים ממפרק צווארו. "מחק," לחש ג'יי. די, הוא הפעיל כמה תוכנות וסגר את כל הקבצים בבום אחד. "אין עלייך!" אמרה הלינה בשמחה והתרוממה מהמיטה הנוחה שלו. היא לא רצתה לחזור לבית המסריח שלה, היא לא רצתה לחזור ליערות. "אם את רוצה את יכולה להישאר. " לחש ג'יי. די בעייפות. שיערו היה פרוע ומשקפיו היו מונחות על השולחן. "אני לא אקח לך את המיטה, ג'יי. די, אני כבר הלך הביתה." ג'יי. די גירד את עורפו וישב על הכיסא שלו. "השותף שלי הלך, אני ישן בחדר שלו." הודיע ג'יי. די. הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת. היא חשבה על שתי האפשרויות שלה ונרדמה.
הלינה התעוררה בבום, צליל אזעקות העיר אותה משנתה, ג'יי די מיהר לחדר ופתח את המחשב שלו שהחל להאיר בצבעי אזעקה. "מה קרה?" מלמלה הלינה בעייפות. השעה היתה עשר בבוקר וג'יי. די החל לעביר את כל התוכנות מחדש. "הלינה ברחי," לחש ג'יי. די. הלינה הביטה בו במבט מלא בלבול. "מה קרה?" לחשה והתרוממה. היא הביטה במסך וקראה: 'הלינה, אנחנו יודעים איפה את.' היא חטפה את נעליה והחלה לרוץ לביתה, פולטת קללות מהירות ורצה כאילו לא הייתה שם.
***
איתן הפך את החביתה ופיהק. "משהו נשרף לך, מתוק." אמו של איתן חלפה מהר על פני המטבח ואיתן שם לב שהחביתה נשרפה למחצה. "לעזאזל." לחש וניסה להציל את החביתה. "אני לא חושבת שזה יעזור, לך תקנה לך אוכל." אמרה לו ואיתן נחר בבוז. הוא נכנס לחדרו והחל להתלבש מהר, מוציא מפיו פיהוק נוסף.
איתן ירד לקפה מעט עייף וקיווה לראות את הלינה. המלצרית השזופה עברה על פניו והוא עצר אותה. "הלינה כאן?" שאל בחשש והיא עצרה, מביטה במעט צער ואמרה, "היא התפטרה לפני חמש דקות, לא יודעת למה, היום בבוקר גם הייתה לה משמרת והיא פשוט לא באה. זה ממש לא מתאים לה." לחשה הנערה ואיתן הביט לעבר הקפה קצת בחשד והחל לרוץ לביתה, מקווה בליבו שימצא אותה שם.
***
ליבה הלם, היא אף פעם לא חשבה שהיא תתפטר מהמקום הזה, היא רצתה להתחיל להילחם על עצמה, אך לא היה לה זמן. היא ארזה את כל החפצים שלה, והתחילה לאגור את המקרר החצי ריק לתיק דרך. היא פתחה כספת קטנה מאחורי הארון והוציאה את כל הכסף שאספה שנה וחצי.
דפיקות בדלת עצרו את נשימותיה, והיא צעדה לעבר הדלת כשבידה סכין מטבח, פותחת את הדלת בחשד. "מי שם?" שאלה מהר ופתחה את הדלת. מולה עמד נער, מטר שמונים וקצת, גבוהה בעל משקפיים עם מסגרת עבה וזוג עיניים ירוקות עמוקות. הלינה בלעה את רוקה כשראתה את איתן המיוזע מול הדלת. "קרה משהו? אמרו לי שהתפטרת ורציתי לבדוק איך את…" התוודה במהירות, הלינה פתחה את הדלת לפניו ונתנה לו להיכנס, מביטה סביב שאף אחד לא רואה.
"את עוזבת?" שאל בטון מעט עצוב. "אני נוסעת, כן." שיקרה הלינה, היא לא ידעה אפילו לאן תלך, הכסף שלה לא היה מיועד לזה, הוא היה מיועד למשהו אחד והיא לא יכלה לבזבז אותו על שכר דירה אחר, או שכר נמוך מזה בסביבת מקום. "לאן?" תהה איתן, הוא התיישב על המיטה, מביט בעצב על הלינה שהמשיכה לארוז את חפציה בחיפזון רב. "לא יודעת עדיין." התוודתה ועצרה לרגע, מתחילה ללכת לכיוון חדר האמבטיה, מתחילה לארוז את כל חפציה משם. איתן עדיין היה בחדר הצפוף והביט בחפציה. איך יתכן שתזרוק אותו? אחרי שסוף סוף מצא מישהו שידבר אתו, אחרי כל כך הרבה זמן שפשוט היה לבד. הוא העביר את עיניו על המכתבים שעל השולחן הקטן ליד הכניסה. כתב ידה של הלינה היה מוכר, מעוגל ולא מסודר. איתן הרים פתק קטן וקרוע מהרצפה, הדף היה בצבע ירוק בהיר ועליו היה כתוב 'אל תלך ליער! אתה תמות! בבקשה אל תלך!'.
"מה זה?" לחש איתן והלינה נהייתה חיוורת, היא מצמצה מספר פעמים ובלעה את רוקה. היא שחכה לחלוטין שהשאירה את הפתקים בביתה. "זה סתם…" לחשה, מנסה לחטוף את הנייר מידו. "סתם? מוזר אתמול קיבלתי בדיוק כזה פתק, אבל תאמת זה היה מאיש זאב." אמר איתן והוא נראה כעוס ומבוהל ביחד. "אלוהים עד שאני פוגש משהי חמודה שמוצאת חן בעיניי, זה תמיד חיית להיות אשת זאב שכנראה כבר מיועדת למשהו אחר?!" צעק בכעס ונתן לה את הפתק שלה. "תודה שהצלת את חיי, מצטער שגרמתי לך לבעיות." אמר מהר איתן יורד במדרגות. "לא, חכה, בבקשה!" אמרה מהר וירדה לכיוונו. היא הרגישה שליבה פעם מהר יותר מבדרך כלל ושדמעות נצרבות בעיניה. מה אתה? "אני לא אספר לאף אחד," לחש איתן והלינה עצרה אותו. "לא," לחשה והחזיקה את פניו בידיה, איתן נרתע לאחור. הוא בלע את רוקו והביט בעיניה, הן היו כסופות ובוהקות ולא כהות כמו שזכר אותן. "לא רציתי לפגוע בך, ולא רציתי שתהיה בסכנה, בבקשה תאמין לי!" לחשה הלינה והחזיקה את חולצתו, מרגישה שדמעות צורבות בעיניה. כשרובין מתה היא לא בכתה, כשהפטרונית הראשונה שלה מתה היא לא בכתה, כשברחה מביתה ונשארה לבדה היא לא בכתה, אבל עכשיו היא הרגישה חנוקה מדמעותיה. היא נשכה את השפה התחתונה שלה ושחררה את איתן, מנגבת מהר את הדמעת שלה. "אני מצטערת." לחשה והתרחקה. "מה קורה?" איתן החזיק את כתפיה, עיניו היו כל כך, כל כך חיות. ירוק שנתן לה לרגיש חייה, מין צבע בהיר ועדין מלא בגווני צהוב ומעט כחול שיצר אפקט של ירוק. "אתה תקשיב לי?" שאלה הלינה, מביטה בו מחזיק את ידה ומתחיל לעלות בחזרה לביתה. "כן, רק תירגעי…"
***
הלינה סיפרה לאיתן את כול הסיפור, מאיך שברחה מהוריה וגילתה את זהותה ואיך שעבדה ברציחות זמינות מטעם מוסד שמימן אותה כלכלית מגיל תשע, ועד השבוע האחרון שהיא החליטה לפרוש ולהישמע להצעת קן, בן דודה. "ואו," לחש איתן כשהלינה סיימה לארוז את כל החפצים שלה והשאירה לה דירה ריקה. "אני מצטער, על הכול." לחש לרגע בהזדהות מסוימת. הוא הרגיש את ליבו פועם בחוזקה, אולי להזדהות? זאת מילה קשה. הוא לא הבין חלקיק מרגשותיה. אין לה לאן לברוח, ולא רק שהמוסד שלה רוצה את מותה, אלא גם הלהקה של מאיה וג'קסון. "בואי אלי, אימא שלי לא בבית אחותי לא גרה בבית. את יכולה להיות בחדר שלה או שלי איך שהיה לך נוח. תחזרי לעבודה, זה בדיוק כמה מטרים משם…" ניצוץ הופיע בעיניה של הלינה. "אתה בטוח?" שאלה. היא לא היססה, ואיתן החזיר לעברה חיוך. "יש לנו בית מאוד גדול לשלושה נפשות גם ככה, אז אם את רוצה את יכולה לגור אצלי כמה שרק תרצי. " הלינה הרגישה כל כך מאושרת, היא הניחה את ידיה סביב צווארו של איתן. "תודה," לחשה והרגישה דקירות בצד בטנה. "את בסדר?" שאל בפחד איתן והלינה החזיקה את ביטנה. "כן, לא הספקתי לתפור את הנשיכה מאתמול…" לחשה הלינה וחשפה נשיכה לאורך כך בטנה. כל גופה היה מכוסה בהמוני צלקות ונשיכה גדולה הייתה במרכזה. "את בסדר?" שאל שוב, מביט בכל הצלקות המחוספסות על גופה. הלינה פלטה גיחוך ופתחה את המזוודה שארזה, מוציאה בקבוק שתייה חריפה ומרטיבה את קצה חולצתה. "אני בסדר גמור. " אמרה ואחרי מספר דקות שהיא בקושי רב הצליחה לתפור את עורה ביחד היא נתנה לאיתן לקחת את הדברים שלה לכיוון האוטובוס.
***
מאיה וג'קסון היו מחוץ לרחוב. השעה הייתה מאוחרת, אולי שתיים- עשרה בלילה? ג'קסון התלונן מספר פעמים ומאיה השתיקה אותו בעזרת אגרוף קטן בין הצלעות. " זה כואב!" לחש בכעס ג'קסון מעביר את זרועותיו לעבר צלעותיו. "אז שב בשקט, פרימדונה." ג'קסון צחק צחוק מתגלגל יפהפייה ונישק את שפתיה של מאיה. "תפסיק! זה לא מתאים עכשיו." לחשה לעברו, אך לא עצרה כשג'קסון שוב נתן לה נשיקה מרופרפת על המצח. "את יותר מידי קשה," לחש ג'קסון באוזנה והעביר את שיערה לאחור. "אולי תהיה רציני? " שאלה מאיה בהיסוס, מביטה בקומה האחרונה. אין שם אף אחד? "נראה לי שהבית ריק…" לחשה מאיה. ג'קסון הרפה ממנה והתרומם מהדשא, מתחיל ללכת לכיוון הבניין.
ג'קסון שבר את דלת הבית בבעיטה אחת ללא מאמץ מיותר. הדירה הייתה ריקה ויותר מזה אפילו הריח של הזאב לא נישאר באוויר. "לעזאזל! איך יכולנו לפספס אותו?!" התלוננה מאיה וג'קסון שתק. אם לא היה מסיט את תשומת ליבה כל מספר שניות אולי הם היו תופסים אתה. "אני ממש מצטער, מאיה… " לחש. מאיה הוציאה הנחת ייאוש. היא הרגישה חסרת נשימה. "אני מצטער," לחש שוב ג'קסון וחיבק את מאיה. עיניה של מאיה נפגשו בשלו והיא סובבה את זרועותיה סביב צווארו, שואפת את הריח הנעים של שיערו ועורו." את מרחרחת אותי?" שאל בגיחוך ג'קסון כשהעביר את ידיו על גבה התחתון. "אל תהיה חצוף," לחשה ונתנה לו נשיקה מהירה על העורף, מרפה ממנו ומחייכת בנבזיות. ג'קסון מיהר לעברה והחזיק אותה במותניה. "אני נתתי לך ללכת?" שאל ונשך את שפתו התחתונה. "אני צריכה אישור?" שניהם פרצו בצחוק. ג'קסון נישק את מאיה נשיקה ארוכה והביט בעיניה הזהובות, שהיו כעיניי זכוכית בפני אור הירח הבוהק. "אני מבטיח לך שאני ימצא אותו, והוא ישלם על זה שהוא הרג את ההורים שלך." לחש לעברה. מבטו היה רציני ומאיה הרגישה מעט כאב בליבה. אפילו אם הם יהרגו אותו היא לא תרגיש מנוחה, היא ידעה זאת. היא עדיין הרגישה צלקת מהיום שבו הוריה מתו, היא בחיים לא תיתן ליצור הזה לעזוב בשקט, לא אחרי שדוד שלה נכנס לתרדמת בגללו, לא אחרי שהוא גרם לקרוב המשפחה היחיד שלה לסגת.