הזאב המוזהב (פרק ארבע עשרה- חטיפה )

"את רצינית?" ג'קסון נשען לאחור, מביט בעיניה של מאיה ומחייך את חצי החיוך המפורסם שלו. "כן, מאוד רצינית." לחשה מאיה ונישקה אותו עוד פעם אחת, עיניו האדומות של ג'קסון הבהילו אותה מעט, אבל היא הבינה שעיניה השורפות וכנראה שגם עיניה שינו את צבען לאדום כעת. היא התרחקה מג'קסון כעת והוא עדיין החזיק את היד שלה, תוהה על מה התרחקה ממנו. "אני יודעת שאמרת שאני לא טעם שלך, אבל למה אתה עדיין ממשיך את זה?" מאיה ידעה בליבה את התשובה, וכנראה שזה היה רק עניין של עיקרון אבל היא רצתה לשמוע מה ג'קסון יענה, אפילו שפחדה שישקר לה. "אני לא יכול להגיד לך את מה שאת רוצה לשמוע, מאיה, אפילו שהרגשות שלי זה בדיוק אותו דבר. " מאיה הסיטה את מבטה ולא הבינה. "מה זאת אומרת?" אמרה במעט כעס, היא הסיטה את מבטה, שלא יבחין בכל המבוכה שהציפה את פניה. "אני כן מרגיש אליך משהו, אבל אני לא יכול להגיד לך מה אני מרגיש, אני לא יודע מה אני מרגיש אלייך, אני מצטער. אני לא רוצה לפגוע בך." מאיה התרחקה. "ושוב עוד פעם הסרט הזה, ג'קסון, אני באמת חשבתי שאתה טיפה יותר רציני לגבי, אבל כנראה טעיתי. אני לא-"
"למה את לא מקשיבה לי? אני אומר לך שיש לי רגשות כלפייך." מאיה הרגישה כמו טיפשה. "רגשות כמו שיש לך לכל בחורה שהייתה לך במיטה? אני לא כזאת." ג'קסון ניסה לתפוס את ידה של מאיה. "את לא כזאת, לא אמרתי לך שאת כזאת. אני באמת מרגיש כלפייך משהו אבל אני פשוט לא יכול להגיד לך מה זה."
"יודע, אני מחבבת אתך, אני באמת חושבת שאתה חמוד או יותר מזה, אבל אני לא רוצה להיות כמו אחת הבחורות שאתה זורק כי אתה חושב שיש לך רגשות כלפיהן, באמת." ג'קסון בלע את רוקו, הוא רצה לעצור אותה, אבל הוא נתן לה ללכת, מרגיש כמו טיפש גמור.

"אתה לא צריך רק להרגיש כמו אחד, אתה באמת טיפש!" ג'יימס יצא מדלת הכי קרובה וג'קסון נראה זועם. "אתה ריגלת אחרי?!" שאל בכעס ג'קסון כשג'יימס גלגל את עיניו בכעס. "אתה כרגע הפסדת את ההזדמנות האחרונה, היא אשת אלפא, ואתה האלפא שלנו. אתה יודעה מה זה אומר, נכון? אבא שלך איבד את אשת האלפא שלו ויצא מהתפקיד, רוצה להיות כמוהו אין בעיה, רק תדע לפני שאני זה שתמיד ינסה להפיל אותך." ג'קסון הרים את ג'יימס ביד אחת. "אל תתחצף אלי, ג'יימס, אתה רק בטא ואני בחיים לא ירד מהתפקיד שלי, אז כדי שתשב בשקט במקום שלך ותתמקם בנוח, אני לא עומד לוותר עלייה. " ג'קסון הרגיש שהוא רצה לרוץ אחרי מאיה, הוא הרגיש שקצב לבה השתנה וכנראה היא רגועה עכשיו, אבל הוא לא אהב את זה שהיא הלכה לבדה.
"אולי במקום לאיים עלי תתחיל לעשות משהו כדי שהאישה שלך לא תברח ממך? אולי פשוט תהיה גבר ?" ג'יימס השתחרר מאחיזתו של ג'קסון ונתן לו אגרוף, בפניו. "אתה פשוט חלש, כבר נמאס לי שאתה זה שמנהיג אותנו, אתה אפילו לא יכול לשמור על האישה שלך, אתה אפילו לא מבין שאם אנחנו נותנים רגשות זה פעם בחיים, שאנחנו נאבד אותם אחר כך. אולי היא תעבור אלה כי היא רק חצויה אבל אתה תישאר כך ואנחנו לא צריכים אלפא אחד, אנחנו צריכים זוג אלפות."
***
מאיה נכנסה לביתה, זורקת את המפתחות על השולחן כתיבה הקטן ומורידה את המעיל גשם הגדול מגופה. "אני בבית!" התריעה מאיה לדוד מתיו, שהיה אמור להיות בבית. בעודה נכנסת לסלון היא החלה להריח ריח מוכר, היא עלתה במסדרון, רואה עקבות דם שהחלו ונהיו יותר ויותר גדולת. היא החלה לרוץ לחדרה, פותח אותה בחבטה ורואה את דוד מתיו על רצפה ללא הכרה. "מתיו!" צעקה מאיה וחיפשה טלפון הכי קרוב. "אל תדאגי לי מאיה, כבר התקשרתי לאמבולנס, ברחי מכאן." מאיה מהר הזיזה את דוד מתיו מהקרקע, רואה סכין מטבח בבטנו, דמעת הציפו את פניה. היא הרימה את הטלפון מהר מתקשרת שוב לאמבולנס, אבל לפני שהצליחה לענות מישהו חבט בראשה.
***
היא פתחה את עיניה בכאב ראש מטורף. "לעזאזל," קול חלוש צלצל בראשה כמו זמזום לא נפסק, הוא המשיך והמשיך ומאיה עצמה את עיניה בכאב. "התעוררת, איזה יופי." מאיה זיהתה את הקול, היא ניסתה לזוז והבינה שהפעם לא רק ידיה היו קשורות אלא כול גופה. "הלכתי להרוג את הזאב הזקן הזה ואת ברחת, איזו חוצפה!" קולה של רובין נשמע כמו צליל לא נפסק בראשה של מאיה. "הייתי חייבת להעניש אותך, מצטערת על דוד שלך. " מאיה הרגישה התכווצות קטנה בתוך גופה. "אני נשבעת לך שאם משהוא קרה לו את לא תחיי עוד נשימה נוספת." רובין הגיבה בצחוק מצלצל ועיקמה את מבטה לעבר מאיה. "אוי, מאיה, אל תלכלכי את פיך בבקשה, אחרת אני ישטוף אותו טוב בטוב במים וסבון." מאיה נזכרה במילים האלה, אלו היו המילים שמאיה אמרה לה תמיד כשרובין הייתה מקללת חרישית איזה מורה או תלמיד שעצבן אותה. "לכי לעזאזל!" צעקה לעברה מאיה ורובין הוציאה גיחוך מגרונה. "לא יפה מאיה. אזהרתי אותך אל תשכחי." רובין התקרבה לעברה מחזיקה בידיה בקבוק קטן שמצויר עליו משהו שהזכיר פתקית אזהרה. היא פתחה את פניה ודחפה את זה לפיה גרונה של מאיה שרוף ,זאת הייתה חומצה, היא ניסתה לירוק את זה, ניסתה להשתחרר אבל היא הייתה קשורה הדוקות לכיסא כך ששום דבר לא היה עוזר לה . "זה לא יהרוג אותך, אני חושבת לפחות, אבל עכשיו יש לך פה נקי." קולה של רובין גרם למאיה לכעוס, היא הקיאה את כל החומצה מפיה כשדם נזל מפיה בכמות כפולה מהחומצה, היא הרגישה שגרונה נמאס לחתיכות קטנות ולא נשאר ממנו כלום.
"כמה שזה מצחיק, לפני חודשיים היינו בטח יושבות ומרכלות על איזה משהו שבחיים לא היה ברמה שלנו ועכשיו אנחנו יושבות בצורה אחרת, רק אני או שזה ממש מצחיק?" מאיה רצתה להגיב אך קולה נעלם, היא לא יכלה להוציא צליל מפיה, כל צליל שהשמיעה היה דומה לניסיון כושל במיוחד של תינוק בפתיחת פיו.

"כן, עכשיו ייקח כמה זמן עד שתחזרי לדבר… חבל שתמותי לפני." מאיה החלה לאבד את ההכרה, משהו גרם לה לרצות לשקוע בשינה עמוקה, משהו בליבה גרם לה לרצות להירדם, אך לפני שסגרה את עיניה היא שמע צליל מתוק בראשה ' אל תירדמי, חומד.' הקול היה של אמה, צליל מתוק ומוכר כל כך, היא פתחה את עיניה חצי בהכרה וכחצי לא. היא הרגישה שבמעט היכולת שלה לשחרר את האחיזה בגופה היא תצליח, מבלי ששלטה בגופה היא ציירה על גב הכיסא בעזרת דמה שני משולשים הפוכים, כשעל כל קדקוד היה כתוב ל'-י'-ו'-י'-ת'-ן'. היא דייקה לכתוב כל אות ואות על פני כל משולש ומשולש, כשרובין התחילה להתגאות כל המעשים שעשתה ועד כמה היא נאמנה לשלטון ששלח אותה. כשסיימה, היא ניסתה ללחוש בצליל שפתייה מילה שאף פעם לא אמרה לפני, כל האזיקים שהיו על גופה השתחררו ורובין נסוגה לאחור. "איך?" לחשה באי-אמון. מאיה איבדה את שיווי משקלה ונפלה על הקרקע. "ואני התחלתי לפחד." אמרה רובין כאילו אבן נפלה מגופה. לא, בבקשה לא. קומי, קומי כבר! אמרה לעצמה מאיה, אבל גרונה וכל גופה לא היה בשליטתה. "חושבת שתצליחי לזוז? את מנוטרלת לחלוטין לשליטה שלי." אמרה בקול מלא גאווה. ולרגע עמדה לידה דמות חצי שקופה אך עדיין עמידה לחלוטין. "היא בהחלט לא יכולה לזוז, אבל אני כן." זאת הייתה אמה, שיערה היה כהה ועיניה הזהובות, מאיה הבחינה בהן מציצות לעברה בחיוך היא איבדה הכרה.
***
"אני גאה בך, ילדה שלי!" הקול מוכר, זיכרון? חשבה מאיה ופתחה את עיניה. אימא עמדה מולה, בבית הישן שלהם. "רק צעד אחד בשבילי," התפללה אמה, כשאביה ישב על הספה מלא בגאווה. "בפעם הבאה תקשיבי לי כשאני אומר לך שהיא הולכת!" אמר אביה, מביט במאיה כאילו הוא יותר שווה מאמה. "אוי, שב בשקט, הייתי עסוקה לתלות את התחתונים שלך!" צעקה לעברו בבוז, ואביה התמלא בסומק. "אני לא חושב שאם תעמדי שם היא פשוט תלך, תני לה את הזמן שלה…" אמה הביטה בבוז עמוק לעבר אביה. "קדימה מאיה!" אמרה אימה והביטה בה בזוג עיניה הזהובות, אותן עיניים שתמיד זכרה, עיניים זהובות ומבריקות כשמתחת להן תמיד יש קמטים קטנים מצחוק.

"היא הולכת! אתה רואה!" אביה קם כלא מאמין, מביט בביתו ומחזיק את ידה. "לא משנה מה, אני ראיתי אותה הולכת קודם." ירה מהר לכיוון אמה והחזיק את ידה של מאיה. "כן, אבל היא ישבה אצלי תשעה חודשים בבטן." השיבה אמה לעברו והוא נחר בבוז עמוק. "אוקי ניצחת הפעם, רק הפעם. " חזר אביה אחרי 'רק הפעם' כמה פעמים. ואמה נתנה לו מרפק חד בצלעות. "אימא תמיד צודקת. עכשיו לך מכאן." אמרה לעברו בקול מלא צחוק ולעג. "היזהרי אל תשכחי שחלוקת הגנים כאן היא חמישים-חמישים." הם ישבו וצחקו שניהם ומאיה הביטה בהם צוחקים. "תתעוררי מאיה!" מאיה הסתובבה מהקול הלא מוכר. "תתעוררי בבקשה!" קול מתחנן. היא רצתה להישאר שם אבל הקול המתחנן היה כל כך נואש.
"את יכולה ללכת," אישרו לה הוריה בפה אחד ושחררו את ידיה מתחבקים ומלאים בצחוק. "אני לא רוצה. " לחשה לעברם מאיה, ורצה לעברם. "או, מאיה, אל תבכי, את כבר ילדה גדולה עכשיו." אמה העבירה יד בשערה, היא חיבקה אותה ונתנה לה נשיקה חפוזה על המצח. "תקשיבי לאימא שלך, היא אישה עקשנית. תראי מה היא עשתה ממני." אבא שלה נראה דיי בטוח במה שהוא אומר הוא סובב את זרועותיו סביב מאיה ומאיה הבחינה במספר קעקועים בידיו. "יום יבוא ותהיה אלפא נהדרת, אני בטוח. ביום הזה הזקנים יעבירו לך את המשתנים שלי, אלה הקעקועים האלה." אמר אביה והציג מספר קעקועים בצורות מוזרות. "טוב, עכשיו לכי, כולם כבר מחכים לך, לכי אנחנו נהיה כאן תמיד." אימה שמה יד על ראשה. "אנחנו תמיד נהיה חלק ממך. " אביה צחק צחוק מתגלגל. "חמישים-חמישים!" הזכיר לה אביה ואמה הביטה בו בכעס. "בסדר, ביחד. " נכנע וגם הוא החזיק את ראשה. "להתראות."