הזאב המוזהב (פרק אחד עשרה- רובין )

מאיה מצאה את עצמה קשור לגב כיסאה ישן. עיניה היו עייפות והיא הרגישה שהדם הפסיק לזרום לגופה, עיניה היו מסונוורות מאור חזק והיא שמע צליל פעימות, צליל פעימות לב חלשות. "אז התעוררת?" זה היה קול מוכר, קול מתוק כל כך. זאת הייתה רובין. היא התיישבה על קצה כיסאה מול מאיה. "איפה אני?" לחשה בקול צרוד מאיה, היא הייתה קשורה על כיסאה באיזה מחסן עינוים, ואינה ידעה מה עובר סביבה. "את במחסן שלי," מאיה הביטה סביבה המחסן היה מלא בחלודה והמוני נתזי דם, וריח, ריח של זיעה, דם והמון אדמה לחה. "מה זה המקום הזה לעזאזל?" מאיה ניסתה לשחרר את ידיה אך הרגישה חלשה, כל כך חלשה שנשימותיה עייפו אותה. "כבר אמרתי לך-" מאיה קטע את דבריה, והחלה לדבר בכול שהבהיר לה בברור מה המקום הזה. "לא צריך להשתגע, ילדת אלפא, ואל תראי לי את הניבים שלך." מבטה של מאיה השתנה בין רגע, ילדת אלפא? היא יודעת מה אני? "אוי, חומד. ברור שאני יודעת מה את! אני יצרתי את השושלת שלך!" רובין התרוממה, הולכת בגלגול עיניים לצדה של מאיה, מעבירה את ידיה בשערה ומושכת את פניה כלפי מעלה. "מה את?" קולה של מאיה היה חנוק וצרוד, היא הרגישה כאילו כל כוחותיה נלקחו ממנה. "אני? מכשפה. בקשר אלייך, את צריכה להירגע, הכוחות שלך אצלך, בינתיים, הם פשוט נעלו אחרי שהשתנת." רובין עזבה את שיערה מעבירה סכין חד סביב צווארה. היא העבירה את הסכין בצורה כזאת שכמה טיפות דם נטפו מגרונה, רובין לקחה צלוחית קטנה וגררה אותה על צווארה לוקחת את טיפות הדם כך שלא נשארו אפילו סימנים.
"אבל למה?" רובין הסתובבה, מביטה בעיניה הכחולות-ירוקות וחיוך קל הופיע בקו שפתייה, היא התקרבה אל מאיה, כשהחיוך עדיין על פנייה, מתקרבת, עוד ועוד עד שהיא יכלה לראות את אישוניה מקרוב. "סתמי את הפה שלך," לחשה בקול קליל והחזיקה את לחייה של מאיה בחוזקה, כל כך חזקה שמאיה הרגישה ששיניה מתחילות להכאיב לבשר לחייה. דמעות אחידות ירדו על עבר ידיה של רובין. "אל תתחילי גם את! ההורים שלך גם התחילו לעשות כאלה פוזות מול הרוצח שלהם, בכו הרימו אותך על העצים, כאילו שזה היה עוזר לך. כמה שהם היו עלובים." מאיה בלעה את רוקה במאמץ, פותחת את פניה כדי למחות, אך מגרונה לא יצאו צליל, היא ניסתה לדבר ולא יצאו מילים מפיה רק צלילים שעשה גרונה כדי לנשות לצרוח.
"לא יצליח לך, כשהע'ול הגיע להורים שלך הוא ידע טוב מאוד שאת על העץ, כמה טיפשי היה מצד אחותי לשלוח אותו אליכם." אמרה רובין נותנת לכמה מטיפות דמה של רובין לרדת למורל כוס זכוכית. "את כנראה רוצה לדעת אם אני יהרוג אותך, כמה טיפשי היה להתחזות לחברה שלך, אבל באמת היה לי כיף אתך, רק שלא תבנית אותי לא נכון. " רובין הרימה את כוס הזכוכית וקירבה אותה לצווארה של רובין, חותכת שוב את עורה ומחזיקה את ראשה כך שהדם נזל ישירות במורל הכוס יחד עם הדמעות של מאיה.
"פשוט להתחבר למשפחת אנשי זאב היה רעיון מטופש, את כנראה ממש מתחילה להתבלבל. לא נוראה, את תביני הכול עוד מספר דקות." רובין לקחה מספר עלים מוזרים בצבע אדום וגרסה אותם עם דמה של מאיה, היא הרגישה חנוקה ודיברה ללא מילים. למה זה קורה לי? בכתה בליבה, הדמעות רצו בגרונה ועל לחייה, היא הרגישה כל כך נבגדת, מלוכלכת. רובין הסתובבה לעברה, מחזיקה את שיערה ודוחפת את הכוס לפיה. "שתי," ציוותה עליה רובין, אך מאיה לא פתחה את פיה. "יש לך עוד חבר, זוכרת? שי את זה או שהחבר שלך היה הבאה בתור אחרי דוד שלך." מאיה פתחה את פיה מהר והחלה לשתות את הדם עם העלים הגרוסים. טעם מתחתי היה בפיה והיא הרגישה חנוקה. "מעולה," לחשה רובין ועזבה אותה.
***
"כל הכבוד מאיה!" זאת הייתה אמה של מאיה, היא חתכה את עוגת יום ההולדת השנייה של מאיה והתחילה לזמזם שיר יום הולדת. "מזל טוב," לחש אביה של מאיה נותן נשיקה חפוזה על מצחה ומנשק את אשתו נשיקה ארוכה ורכה, כשמאיה ישבה על כיסא קטן וניסתה לאכול את העוגה בכישלון מוחץ. "אולי נעזור לבת שלנו לאכול?" שאלה אמה בקול מצחקק, היא חיבקה את אביה בצווארו והוא הביט לעבר מאיה וליטף את פלומת שיערה. "תעזרי לה," לחש ונישק אותה פעם נוספת. "תפסיק!" לחשה בצחוק קטן ושחררה את זרועותיה מסביב צווארו. "לא עשיתי מהשאת לא רצית," לחש באוזנה והלך לדרכו. אמה של מאיה לקחה כפית והחלה להאכיל את מאיה בעוגה אשר כבר מילאה את פניה העגולות.
"לא," אמרה בתקיפות מאיה והזיזה את עוגת השוקולד מפניה. "נו, עוד חתיכה אחת וזהו." התעקשה אמה ומאיה חייכה חיוך עם שתי שיניה ולקחה את הביס האחרון. שלוש דפיקת בדלת הסיטו את שומת ליבה של אמה. "מי שם?" שאלה, היא נראתה לפתע מפוחדת, הוא זזה לאחור לוקחת סכין מטבח והתקרבה לכיוון הדלת. "דואר!" היא בלעה את רוקה כאות הקלה, פותחת את הדלת עדיין במעט חשד ונותנת לשליח להיכנס לבית. "תחתמי בשורה עשר." ביקש השליח, ואמה של מאיה הוציאה עט מהיר מהכיס וחתמה. "יום טוב," בירך השליח ויצא מהדלת. חבילה קטנה נשארה ליד הדלת. אמה של מאיה פתחה את החבילה והתקרבה למאיה שמה את החבילה החצי פתוחה על השולחן לצד מאיה והלכה להביא מגבת בגלל שכל שאיריות העוגה נפלו באופן מסתורי על הרצפה. מאיה דחפה את גופה, מתחילה לקרוע את נייר החבילה ובולעת מעט את רוקה במאמץ. "מאיה אל תגעי בזה!" צעקה אמה כשמאיה סיימה ופתחה את החבלה הקטנה. היה שם משהו אדום והמון צבע אדום, אמה זרקה את החבילה מהשולחן, מרימה את מאיה על כתפייה מהר ומתחילה לעלות אותה למעלה. היה שם לב, לב גדול. "אני לא מאמינה, רוברט," לחשה כשמאיה הייתה על כתפייה.
***
זה היה יום קיצי מעצבן, הוריה של מאיה אהבו טבע יותר מכל דבר אחר. "אבא אפשר לחזור הביתה?" שאלה מאיה בת השבע את אביה אשר החזיק את ידה וצעד לפניה. "לא, אנחנו בטיול משפחתי!" נחר בכעס אביה וארים את מאיה מעל מר שיחים קוצניים. "אוף!" נחרה בכעס מאיה ואמה של מאיה החזיקה את יד השנייה של מאיה. "תפסיקי, את הבטחת שלא תעשי קולות." חיוך קלוש נזרק מכיוון אביה של מאיה לעבר אמה ומאיה גלגלה את עיניה בכעס.
הם הדליקו מדורה לקראת שקיעת השמש, מאיה הייתה עייפה מכל ההליכה כך שהחלה להירדם מהר יותר. "אל תירדמי, אני עוד הבטחתי לך סיפור מפחיד!" זה היה אביה שדגדג את ביטנה של מאיה והרים אותה בצורת מטוס באוויר. "אני עייפה!" אמרה מאיה בי הצחקוקים והחזיקה את הזיפים של אביה. צליל ענפים שבורים הסיט את שומת ליבו של אביה. "חכי כאן," אמר בשקט אביה מרים אותה על עץ נמוך. "אני מפחדת מהגבהים!" יללה מאיה וניסתה לרדת מהענף. "שארי כאן!" צעק. עמד שם נער בערך בגילה של מאיה, הוא היה שחום ובעל עיניים גדולות ובהירות. "הבהלת אותי ג'קסון." לחש אביה וזז לאחור. "מצטער אדון גרי, אבא שלי שלח אותי לוודא שאתם בסדר…" לחש הנער והביט לכיוונה של מאיה המפוחדת.
"אביך יודע שאני האלפא בניינו, אז אין צורך בדאגה, אם משהו יקרה אני בטלפון, או שהוא ישמע יללות." ג'קסון הצעיר הנהן ובלע את רוקו. "הוא אמר שהוא אמר לי להגיד לך שהוא עדיין מסתובב בעיר והוא במשימה אז עדיף שתישבו בבית בירח הזה." ג'קסון ציטט אותו בצורה מושלמת, אבל אביה נחר נחירה קטנה. "או, זה יום יפה כל כך. אנחנו נחזור עם הזריחה ותרגיע את אבא שלך, הכול בסדר." אמר אביה והסתובב כשהנער נעלם. "מי זה היה אבא?" שאלה מאיה וכל הזיכרון החל להיות מטושטש.
"מאיה רוצי!" מאיה המשיכה לרוץ, אביה נעלם ורק אמה הייתה לצידה, היא החלה לבכות בכי מר ממשיכה לרוץ בכל כוחה. "למה עכשיו, למה לנו?" לחשה בצעקות אמה ומאיה לא הבינה מה קורה. "אימא, הכול בסדר?" מלמלה מאיה בין נשימה לנשימה. אמה ראתה ענף גבוה והרימה את מאיה אליו בקצות אצבעותיה. "תעני גבוה, מותק, תעלי הכי גבוה." אבל מאיה פחדה היא התחילה לבכות. "לא, אל תבכי מותק, תעלי אימא תקנה לך הפתעה." היא ניסתה לחייך לעברה ומאיה נקנתה על הפיתוי ועלתה גבה הכי גבוה שק יכלה. רעש של ענפים שבורים, צליל נשימות כבדות. "לא, בבקשה! לחשה לעצמה ובחלה לבכות. "מאיה! אני כל כך מצטערת, בבקשה סלחי לי, אני לא רציתי שהכול יגמר כך. אני אוהבת אותך כל כך!" צעקה חרישית אמה ולרגע כל אזור היער נהיה אפל. "לא!" צעקה אמה, מאיה לא ראתה אותה, רק חשכה עמקה שהתחילה להתפשט למטה, רק ערפל כבד שריחף לאדמה הלחה.
צעקות שלא נפסקו נשמעו מתוך הערפל ומאיה ישבה לא מבינה, שומעת את מילותיה האחרונות של אמה.
***
היא התעוררה, והפעם היא הייתה לבדה, רובין לא הייתה שם, אף אחד לא היה שם. מאיה החלה להרגיש את הדמעות על פנייה. "אני לא יבכה עוד!" אמרה לעצמה והחלה לשבור את עצמות של אצבעותיה כדי להשתחרר. ידיה השתחררו אחרי כששני אגודליה נשברו וכמה ממפרקי ידה. הדלת הייתה מברזל, אבל מאיה הצליחה לשבור אותה ולרוץ. היא התחילה לרוץ והרגישה שכל גופה מתחיל להתמלא בכאב שלא הכירה. "הכול בסדר," לחשה, קולה היה צרוד והכל כאב לה, אבל היא הבינה דבר אחד, מה הרג את ההורים שלה הכיר גם את ההורים של ג'קסון.

* ע'ול- זאת מפלצת שראיתי באיזה סרט, כל הזכויות שמורות לשם… (על טבעי.)