הזאב החדש- פרק 7

פרק 7
התעוררתי, האור חנק את עיניי, שכבתי על המיטה, היו לה מצעים לבנים, העברתי את ידי למקום שהכי כאב לי, הצוואר. הייתה שם תחבושת, שהייתה מלופפת על כל צווארי, בגלל זה היה לי קשה לנשום.
"הוא התעורר" אמרה לי, היא רצה לעבר המיטה בה שכבתי,
"מה קרה לי?" שאלתי, השתעלתי מעט.
"דניאל. הוא שתה ממך כמות דם" אמר ג'ון, הייתי מבולבל, רק פלשבקים קטנים הכו בזיכרונותיי, שהייתי מול אדם חיוור, הוא חשף שיניים ואז הכול שחור שוב.
"עוד כמה זמן זה יעבור?" שאלתי חלשות,
"עד שתצליח להשתמש בכוח הריפוי שלך, אתה מסוגל" אמר טריי, לטריי הייתה תחבושת מלופפת על ראשו, הוא חייך מעט, כמו כולם. גירדתי מאחורי ראשי, ואז נזכרתי בכול מה שקרה בצוק המרוחק ההוא,
"זה אפשרי?" שאלתי,
"מה אפשרי?" שאלה לי והחזיקה בידי.
"שערפד ישתה מאיש זאב" אמרתי,
"זה אפשרי, אבל זה מסוכן לשתי הצדדים, גם לנאכל, וגם לאוכל, זה כמו רעל לערפדים, אבל משום מה, דניאל לא נהרג מזה" אמר ג'ון,
"מי זה בכלל דניאל הזה?" שאלתי, אף אחד לא ענה, רק השפילו מבט, לי שינתה נושא,
"העיקר שאתה בסדר" היא חייכה ונישקה אותי נשיקה חטופה.
"רוב אנשי הזאב שננשכים על ידי ערפדים מתים, אתה לא נהרגת" אמר טריי,
"אני צריך רגע לבד" אמרתי,
"לסדר את הראש מכול הדברים שאמרתם לי" הסברתי ללי,
"אין בעיה" אמר ג'ון, כולם הלכו. קמתי מהמיטה, ונעמדתי מול המראה שהייתה שם, הבטתי בעצמי, לא הייתי נראה טוב, עורי היה חיוור כמו לערפדים,הורדתי את התחבושת מצווארי, בצד ימין של הצוואר היו שתי חורים נקובים בצורה מזוויעה, בצד השמאלי של הצוואר היו שתי חבורות סגולות שחורות, באחיזה שלו בצווארי בחוזקה,
"למה אני לא משתנה?" שאלתי לעצמי, כולם משתנים לזאבים בטבעיות ואני עדיין לא מצליח לרפא את עצמי.
"תתרפא כבר גוף מטומטם!" אמרתי, פתאום העור שליד החורים התחיל לזוז, הקצוות התחברו ולא היה סימן סגול בצד השני, כאילו זה היה רק חלום,
"הצלחתי" אמרתי בהתפלאות,
"הצלחתי!" צעקתי ויצאתי מהחדר. לא היה שם אף אחד, השמיים היו שחורים, היער היה ריק לגמרי, היה שם רק אדם אחד, עם כיסוי על ראשו, ראו לו רק את האף, ואת החצי חיוך המזוויע שלו, הוא רץ לעברי, במהירות, וקפץ עליי, פניו נחשפו, הם היו ירוקות מצחינות, והייתה צלקת ענקית שעברה דרך עינו, הוא התחיל לדבר

"שמש שחורה, חרב זהובה,
מפנייך יחשפו, תתייצב מול
גורלך לבדך, וזו תהיה
חברתך, דבר אחד יחליט
מה יקרה לעולם, וזה יהיה אתה" הוא אמר ונעלם, הרצפה נפלה, הכול היה שחור, ראיתי שורה ענקית של בני אדם, דניאל, וחברתו ועוד כמה ערפדים היו שם, ושתתו מהם טיפה מהדם, ואז הרגו אותם, והבני אדם שננשכו קמו, עם שיניים ארוכות, ועור צחור.
"תתכונן למות אנג'לו" אמר דניאל וצחק.

"לא!!!" צרחתי, כולי מתנשף, ומזיע, קמתי מהמיטה, חלש, פתחתי את הדלת, והפעם כולם היו שם, הם הסתכלו אליי,
"אני יודע מה התוכנית של הערפדים" אמרתי.