ההרפתקה של אלה ובי (חלק II – איך לרכוב על כלב. אָלְטֶרָה פָּטְרִיָיה. והצוענים שהתלהבו מחזייה.)

הזקן שלח אותנו לדרכנו בדהרה גדולה, וחווית הרכיבה הראשונה שלי על כלבתי, בי – הייתה פשוט איומה ונוראה. היטלטלתי מצד לצד, עפתי קדימה ואחורה וכשהיא האטה אפילו בקצת מצאתי את עצמי עפה על הקרקע ומתגלגלת על האדמה.
בי עצרה כמה מטרים לפניי ודילגה חזרה לעברי. קמתי כושלת על רגליי וסידרתי את הילקוט על גבי.
"בי," השתעלתי ושפשפתי את כפות ידי מרוחות החול "תשכחי מזה." סיננתי ברגש שהיה מורכב מכעס, עלבון ואי אמונה. ביצי, לעומת זאת, המשיכה לקשקש בזנבה ועברה לרחרח את הקרקע ביתר עניין.
המשכנו לצעוד ברגל דקות אחדות, ומידי פעם העפתי מספר מבטים לעבר הגב של כְּלָבְלוּבֶז (זה אחר משמות החיבה הידועים שלה.) הרצון להמשיך ולרכוב עליה היה חזק מאוד. כבר הייתה עייפה וגופי דאב מהנפילה המרוסקת שלי. לא היה דבר יותר גדול שאליו השתוקקתי כעת מאשר – לא – ללכת ברגל. התחושה הייתה גרועה כמעט כמו לחזור הביתה מבית הספר ביום לוהט, כשאין הסעות, ואתה כוסף שמישהו שמכיר אותך יעצור לידך עם הרכב שלו וייתן לך טרמפ הביתה.
אבל זה כמעט בלתי אפשרי לרכוב עליה! להלן: עד עכשיו כפות הידיים שלי צרבו והברכיים שלי היו בחשד לבעלי פצע פתוח.

אבל אולי בכל זאת.
הרי הזקן אמר שאני כבר אסתדר ואמצא את הדרך שלי לדעת איך "לתפעל" את הכלבה שלי. הרי, מי מכיר אותה יותר טוב ממני עצמי!?
המהמתי לעצמי ואז הוצאתי את בקבוק המים מהתיק. שתיתי קצת ואז עלה בראשי רעיון.
אולם, אני חייבת לציין, שכאשר הרעיון שעלה בראשך הוא קצת פורץ גבולות ומטורף, זה עלול להיות קצת מתוסבך. אבל החלטתי לנסות זאת למרות הכל.

נעמדתי מול הכלבה שלי והחלטתי לנסות את הצעד הראשון. אם הוא יפעל – מה טוב!
"ביצי. שבי!"
בי הסתכלה עליי, ואז, כנגד כל הסיכויים – היא התיישבה.
התלהבתי, "תני יד!".
כף של דוב ניסתה לגרד אותי, ואף הייתה מצליחה לולא קפצתי אחורה בדיוק בזמן. התנשפתי וחיוכי גדל.
"ביצי! אאאארצה!"
תמיד היו לה קצת קשיים עם התרגיל הזה, ובמיוחד כרגע: כאשר הבעלים שלה היו בגודל של נקניקיה לצידה; אבל אחרי מספר פעמים של ציווי וניסיון שיכנוע נוסף של חטיף בלתי נראה ביד שלי – היא נשכבה כמו גמל על הקרקע.
ליטפתי אותה בדרכי הנחפזת לעבר הגב שלה, ופינקתי אותה עם מחמאות ה:" טובה, טובה!", ועליתי ביתר קלות על גבה.
עכשיו הגיע השלב השני. התרווחתי לי מאחורי השכמות שלה, איפה שהפרווה שלה סומרת כאשר היא לעיתים פוגשת בחתולים – ושלפתי את הרצועה האדומה שלה.
בחנתי אותה:
צד אחד היה עם לולאת האחיזה והצד השני היה עם אבזם ברזל קפיצי. הלולאה הייתה מצוינת, אבל הייתה לי בעיה עם הצד של האבזם. לבסוף חשבתי על רעיון לא רע בכלל, שבו יצרתי לולאה נוספת בעזרת האבזם עצמו – שתפס את הרצועה שמאחוריו עם הקפיץ החזק שלו, וכך היה לי חבל עם שתי קצוות בעלות לולאות אחיזה.
השחלתי את הידיים והייתי מרוצה מפאר יצירתי. עתה ניגשתי אל הקולר של צָ'בוּדִי (שזהו שם חיבה נוסף) ואחזתי את לולאת המתכת הקטנה. שלמעשה הייתה כעת בגודל הגה של מכונית!
ומי היה מאמין שרצועה שלמה, אי פעם הייתה נכנסת – לתוך – הטבעת הקטנטנה בקולרו של כלב?
נשמע מצחיק, הא? ובכן, זה ללא ספק היה משעשע לראות כיצד יצרתי לי מין מושכות מאוד לא מקצועיות למראית עין, אבל שקיוויתי שאכן יעשו את העבודה.

"ועכשיו, ביצי! קומי!" ביצי סובבה אלי את ראשה באי הבנה.
"קדימה! לכי!". יצא לי לרכוב על סוסים מידי פעם בעברי, ונדמה לי שרכבתי אפילו יותר פעמים על גמל. על כל פנים, ניסיתי את כל הטריקים, ובסופו של דבר – אני חושבת שכלבתי הנאמנה קמה והתחילה ללכת כאשר נמאס לה מהבעיטות הקטנות בצידי גופה או הציקצוקים בלשון או פשוט מההשתוללויות שלי על גבה.

היות וכבר עפתי מעליה והתרסקתי על האדמה הקשה, החלטתי עם עצמי שלא ארשה שזה יקרה שוב. לכן הייתי נורא זהירה, ואפילו למדתי כיצד לרכון קדימה כשבי שעטה במהירות, או לקפץ עם האגן שלי כמו רוכבי סוסים אמיתיים כשביצי דילגה לה בשמחה וטוּב לב; וההישג הגדול מכולם: איך לעצור אותה!
את זה למדתי מתוך אינסטינקט, משכתי במושכות שלי בזמן שכבר נכנסתי ללחץ מהמהירות והריצה של כלבתי, והיא האטה לאט לאט עד שנעצרה.

עד שהגענו לקצה השביל, למקום עם בתי אבן, ארובות ואנשים שטיילו להם עם סלים מלאי כביסה, דליי מים או עגלות עם אוכל – כבר למדתי קצת איך לגרום לכלבלובז לפנות מעט ימינה ומעט שמאלה. הדבר היחידי שחששתי ממנו היה איך לרסן אותה כאשר היא תפגוש בחתול או כלב אחר שירגיזו אותה, או כאשר יתחשק לה לרדוף קצת אחרי זנבה. כשאני עוד יושבת עליה. אבל בסך הכל זה לא היה שונה כל כך מהליכה רגילה עם הרצועה ברחוב; רק בקטן יותר וקצר יותר.

בכל אופן, מצאנו את עצמנו בתחילת כפר קטן שנראה ממש כמו שכונה מימי הביניים או מהסרטים של וולט דיסני. והתפלאתי לראות שאיש אינו מופתע מבי – כלבה בגודל של חמור מגודל, ודווקא אני עצמי זכיתי לשניים שלושה מבטים מלאי תימהון.
"הבתים באיזור הזה היו צריכים להיות מושב "גן-הדרום" לכל הפחות!" ציינתי לביצי יותר משלעצמי. גן-הדרום היה מושב חקלאי שלפעמים הייתי מגיעה אליו בחלק מטיולי, ופחות או יותר הכרתי אותו. אבל המקום הזה! הוא היה דומה בשביליו וברחובותיו למושב הידוע, אך לא יותר מזה.
שוק סוען עם ילדים מתרוצצים, דוכני ירקות, גבינות, בדים ותכשיטים וצמחים שלא הכרתי. ביצי נבחה על קבוצת תרנגולות מבוהלות וכמה אנשים הסתובבו והביטו בנו. הרגשתי נבוכה מאוד ובולטת מאוד, לכן ירדתי מגב כלבתי (ואז הרגשתי עד כמה כואבת המפשעה שלי) וצעדתי איתה ברגל, מובילה אותה עם המושכות.
טוב נו, היא, יותר נכון – הובילה אותי! עם כל הריחרוחים וההסתקרנויות שלה.
אישה אחת צעקה עלי שאזיז את הכלבה שלי מדוכן הנקניקים שלה, ואף צרחה עוד יותר כאשר בי לקחה לה ללא בושה נקניק אחד למזכרת, ובלעה אותו בשלוש לעיסות לפני שהמוכרת יכלה עוד לקרוא לה שתחזיר.
משכתי את ביצי משם הלאה ואחרי כמה צעדים הוצפתי בלא מעט גזלנים אחרים שמכרו תכשיטים וצעיפים. בשוק שאני הייתי רגילה אליו, המוכרים לא היו זזים מטר מהדוכן שלהם ופשוט היו קוראים בקול גדול:" גיברת, בואי לראות! בואי לראות! 'שלוש בעשר'! 'שלוש בעשר'! רק אָ-יוֹם! אָ-יוֹם!"
אבל מעולם לא באו עד אלי מוכרים עם הסחורה שלהם, הציגו אותה לפני וניסו לשכנע אותי לקנות אותה. זה דמה קצת לשוק מוסלמי.
"ילדה, מה את אומרת על השרשרת הזאת? ענק יפה לצוואר יפה!"
"אה, לא תודה."
"נערתי! שמלה מבד כותנה בצבע השמיים! מה דעתך? מה דעתך?"
"לא! הה, זה בסדר!"
" דגים טריים! דגים טריים! גברתי רוצה לקנות דגים לכלב שלה?"
"לא. לא! אני אוותר…!"
ומיהרתי לנוס משם. משום מה היה נדמה לי שמרבית המוכרים ראו את המכנסיים והסווצ'רט הזולים שלי וניסו 'לתקן' אותי עם שמלות ותכשיטים. ללא ספק הייתי יוצאת דופן.
קבוצת ילדים ראו את ביצי ונדבקו עלינו עם ליטופים וקריאות התפעלות. הפרווה של בי הייתה רכה ושנהבית, לא היה אחד שראה אותה ולא התאהב בה. ווטרינרים, אורחים, משפחה, חברים שלנו, כולם הסכימו שהיא מקסימה ממבט ראשון. (אבל אילו ידעו איזו שובבה גדולה היא, לא היו מסכימים לעשות לה "דוגי-סיטר" לשבוע!) בקיצור – נראה שכלבלובז מעולם לא הייתה מאושרת יותר.

נשים ובחורות הסתובבו עם שמלות וצעיפים וצמות וסלים, וגברים צעדו עם שרוולים מנופחים, ווסטים, מגפיי עור, זקנים (ואפילו ראיתי שניים עם חרבות!) ויותר ויותר התחלתי לחשוד שאם מישהו השקיע עד כדי כך במתיחה – האמנם זה בשבילי!?
ובזמן שאני מריצה בראשי את האנשים האפשריים שהיו מסוגלים להכין עבורי תעלול בקנה מידה של: להסוות מושב שלם ולשכור מאה ומשהו שחקנים בתחפושות של ימי הביניים ואחד זקן במיוחד שיסכים לטבול בתוך שלולית רפש באמצע שדה (או שפשוט מישהו דחף לי סמי הזיה לתוך האוכל, כי בעצם- איך הכלבה שלי יכולה להיות בגודל של סוס בלי הזיה מטורפת?) אני מבחינה בקבוצת אנשים הלבושים בהידור כזה כמו בסרט "שייקספיר מאוהב", שרכבו על – לא פחות ולא יותר – נמיות אפרפרות עם זוג קרניים קטנות ותרנגולי בר עם זנב באורך שלושה מטרים וכולם היו בערך בגודל של בי; מקושטי אוכפים ומושכות וסרטים בצבעי אדום כתום.
ביצי מיד התחילה לנבוח עליהם והייתי צריכה להחזיק אותה חזק פן תשתחרר ותרוץ להתווכח איתם וויכוח קולני ואלים על משמעות היקום או משהו כזה.
"שקט!!!" צעק אחד הרוכבים הססגוניים ומיד קפצתי לעורף של בי ואחזתי אותה שם חזק ככל שיכולתי בעזרת שתי כפות ידי הקטנות. זה בדרך כלל מרגיע אותה. היא הפסיקה להרעיש ורק המשיכה לגרגר.
הרוכבים העיפו בנו מבט חפוז ורציני והמשיכו משם במסלולם. השוק המשיך במעשיו.
פניתי לעבר אישה אחת ושאלתי אותה מי הם היו.
ראשית, קיבלתי תגובה ראשונית של הפתעה ואז הבנתי שזה בגלל הג'ינס ונעליי האולסטאר שלי. נשפתי אוויר דרך פי וחיכיתי עד שהיא תסיים להיות בשוק.
אחר כך היא ענתה לי במשפט שאלו הם הסיירים המלכותיים. הודתי לה ועליתי בחיפזון על כלבתי, אפילו בלי שהיא תשכב קודם "ארצה", ומיד מיהרתי ללכת בעקבות הסיירים.

עד מהרה הבנתי שלארמון המלכותי הם לא יובילו אותי בגלל שהם היו באמצע סיור רגיל, יום-יומי, בין רחובות הממלכה. לכן עצרתי לצד אוהל של אנשים הלבושים כצוענים – אוהל צבעוני מאחוריהם , שולחן עץ ארוך מלא בסחורה ססגונית ואקזוטית מלפניהם – ולפני שהספקתי להגיד "בוקר טוב לכם", הם מיד קפצו בהתלהבות עם מחרוזות, מלבושים, פמוטים, מצילתיים קטנות ואפילו שריון של צב, והתחילו לפזז ולכרכר סביבי.
קטעתי אותם (וזה לא היה כל כך קל.) "אני צריכה לדעת באיזו דרך לפנות כדי להגיע לארמון. אתם יודעים?"
אישה נלהבת למדי ליטפה את אוזניה של ביצי ולא שמה לב אלי בכלל. איש אחר עם עגילי זהב המשיך להציע לי לקנות מזלגות עם צדפים, עגילים בגודל של כף יד ופמוטי נחושת. צועני נמוך ושמן אחר ניסה להגיד לי משהו, אבל פיו היה מלא באפרסק והוא השתעל ונחנק ממנו כאשר ניסה לאכול ולהסביר לי משהו בו-זמנית.
נערה צעירה שהחזיקה מספר מלבושים פשוט נשארה שקטה וסרקה אותי מלמטה עד למעלה. לבסוף היא פתחה את פיה ואמרה בקול שקט:" לא יסכימו להכניס אותך לארמון כשאת לבושה ככה."
מסיבה שלא הצלחתי להבין, היא משום מה נגעה לליבי, למרות שדבריה לא היו חביבים כל כך. אבל בלי להסביר או לשאול דבר נוסף, היא פשפשה בין בליל הבדים שהחזיקה ושלפה שמלה באדום וירוק מבד מנצנץ ומגרד.
"אהה.. לא תודה, נוח לי עם הבגדים שלי. וזה בסדר- יש לי משהו ממש גדול ורציני לתת לנסיכה, לא תהיה להם ברירה אלא לתת לי להיכנס."
"הבגדים שלך מעניינים." הנערה נעצה זוג עיניים ירוקות ומבריקות בסווצ'רט וחולצת הטריקו שלי.
"מעניינים? אלו הבגדים הכי משעממים ופשוטים שתוכלי למצוא."
הצוענייה הצעירה הרימה את מבטה אלי ופיה נפתח מעט, כאילו דבריי הלהיבו אותה, "ויפים! המשפחה שלי ואני מטיילים ברחבי כל הארץ ואוספים חפצים ובגדים. אף פעם לא ראיתי בגד כמו שלך."
כבר עמדתי לענות לה אבל היא הסתובבה והניחה את הבגדים שהחזיקה על השולחן, נכנסה לתוך האוהל ויצאה תוך שניות אחדות כשבידיה מלבושים נוספים, נדן עם פגיון, ושרשרת עם תליון של שני נחשים מפותלים. אותם היא הניחה על שרפרף לצידנו ואז פנתה לעבר צידו של הדוכן, איפה שעמד מתלה מעילים שעליו נחו אוכפים מכל הסוגים ומכל הגדלים.
היא סימנה לי לבוא ויחד עם צ'בודי קרבתי אליה.

"אחד מהם בטח יתאים לכלבה שלך." היא התחילה לבחון אוכף אחר אוכף, ובינתיים הצוענייה המקפצצת המשיכה ללטף את בי בשמחה ובשיר שלא הכרתי; הצועני השמן שכח, כנראה, שהוא רצה להגיד לי משהו והמשיך לאכול את הפרי שלו – והאיש בעל עגילי הזהב עזב אותי והלך למצוא סחורה אחרת בלתי-שימושית על הדלפק שלו שאולי ארצה לקנות.
"הנה, נסי להרכיב עליה את זה." הנערה הגישה לי במאמץ אוכף עור חום כהה עם דוגמאות 'זיג-זג' בבורדו וכחול-אפרפר. קצת יותר גדול מאוכף סטנדרטי של סוסים רגילים, והוא היה יחסית כבד. בעצם, אף פעם לא החזקתי אוכף רגיל של סוסים סטנדרטיים, אז מאיפה לי לדעת! אבל הוא היה יפה למרות שהיו לו לא מעט קרעים שנתפרו מחדש בגסות.
"הוא היה פעם שייך לצבי מצוי, אבל הסוחר שממנו רכשנו את זה סיפר שהרוכב של הצבי נפל ממנו ואת הצבי הרגו שודדי דרכים עם החרבות שלהם ואכלו אותו לארוחת ערב של היום למחרת. סיפור לא רע, הא?"
הרגשתי יובש בגרון והפנים שלי יבשו מכל צבע. רציתי להגיד שזה לא בדיוק הדבר המושלם לספר לי בזמן שאני בוחרת אוכף לכלבה שלי, אבל במקום זה עניתי:" אתם רוכבים פה על כל מיני חיות משונות…"
הצוענייה הצעירה ציחקקה ואמרה:" את בעצמך רוכבת על כלבה! אבל זה מוכָּר פה, השיא שאני ראיתי עם המסעות של המשפחה שלי היה איש שרכב על גרביל-חוף! זה נראה מאוד לא נוח."
"זה נהוג כאן להגדיל חיות ולביית אותן? זה לא קצת אכזרי?"
"רוב החיות שאת רואה הן ברובן נולדו ככה. מכשפים יש בכל מקום כמעט כמו לוחמים או רבי-קרן ורק לעיתים מכשף מגדיל חיה."
"את הכלבה שלי הגדיל מכשף." לא ידעתי למה, פשוט היה לי צורך לספר את זה למישהו. אולי כדי להרגיש מעט יותר שפויה או כי פשוט הייתה לי בת זוג לשיחה שלא התבלבלה או סלדה מדבריי ההזויים.
"כן, אפשר לראות שהיא לא נולדה ככה. כמעט בבירור ניתן לראות שמכשף הגדיל אותה."
"למה זה כל כך ברור?"
"כי ראשית היא נראית טבעית למדי, בלי קרניים או כנפיים. כבר יצא לך לראות חיות קסומות? היום כל נמייה עם קרניים נחשבת "חיה-קסומה."
"יש פה יצורים קסומים באמת?"
"לא "יצורים". חיות! הן חיות, לא יצורים."
"מצטערת. סליחה."
"ובהחלט יש, אם את שואלת. יש רבי-קרן…"
"מי אלו?"
"סוסים טהורי פרווה עם ניצי קרניים לאורך הראש, העורף והגב. הם, דרך אגב, החיה היחידה שאי אפשר לכרוב עליה. הם קצת כמו דרקונים, אבל על דקרונים אי אפשר לרכוב כי אי אפשר בכלל להתקרב אליהם!"
"יש לכם פה דרקונים!?"
"את מופתעת? 'אָלְטֶרָה פָּטְרִיָיה' ידועה בדרקונים המשובחים שלה. יש לנו כאן בממלכה לפחות אחד-עשר סוגים שונים של מיני דרקונים. זה הכי הרבה מכל הממלכות בכל רחבי העולם! פעם בארץ עוץ היו עשרים ושמונה מיני דרקונים-"
"אבל ארץ עוץ נהרסה. המכשף שהגדיל את הכלבה שלי סיפר לי."
"כן… ממלכה נפלאה. אבא שלי אומר שאם היא עדיין הייתה כיום – היינו יכולים להיות הסוחרים הכי גדולים שיש! הוו… רק לחשוב על כל האוצרות והחפצים שהיינו יכולים למצוא!"
עיקמתי את פי והרמתי גבה. בתור נערה שנראתה בערך בת שלוש-עשרה, היא כבר הספיקה לספוג לתוכה המון מתורת הצועניות שבה היא חיה.
אבא שלי עובד מאז שנולדתי בחברת וילונות בתל-אביב, ואני כבר בת שש-עשרה ואין לי מושג וחצי מושג בוילונות.

על כל פנים, מעט מאוחר יותר, פקדתי על ביצי לשבת ויחד הרכבנו לה את האוכף. (תוך כדי שהצועני בעל עגילי הזהב ניסה למכור לי בקבוקוני בדולח עם פקקי שעם, מחרוזות חרוזי עץ כבדות, וחיצים באורכים שונים עם ניצי נוצות מרוטים.) והאוכף כמעט התאים. הוא היה טיפה גדול יותר, אבל אחרי הידוק רציני באבזמי החגורות, זה התיישב יפה. בי קפאה במקומה וחבשה עטרת פרצוף אומלל כמו בכל הפעמים שאני ואחותי הקטנה היינו מלבישות אותה בחולצות וגופיות ומשקפי שמש (שלא לדבר על מקלחת.) אחרי שסיימנו היא קמה על ארבעת רגלייה והרביצה ניעור טוב. מסתבר שחברתי הצוענייה הצטיינה בקשירת קשרים והידוק חגורות כיוון שהאוכף לא זז אפילו מילימטר!
ניגשתי ללטף באהבה את כלבתי.
אחר כך הנערה הציעה לי גם מושכות ורסן, אבל סירבתי מיד.
הצועני ניגש אלי בפעם השלישית או הרביעית באותו יום והציע לי לבחון צמידים מחוטי ברזל שהושחלו בהם חרוזים, פגיון ארד עבה עם אבני חן, ונרות ריחניים שמישהו כבר השתמש בהם למחצה.
הנערה גירשה אותו ממני בתוקף והוא הלך משם ונכנס לתוך האוהל.
הופתעתי מהאופן שבו הוא ציית לה כמו היה אחיה הקטן, והיא הסבירה לי שהוא בן אחותה הגדולה. עיני נפערו לרווחה.
"הוא לא אבא שלך?!"
"אבא שלי!? הו לא! אבא שלי לא כאן היום – ואמא שלי נפטרה לפני כמה שנים. האנשים שאת רואה פה איתי הם בת-דודה שלי מצד אמא ודודי מצד אבא. יש לי עוד הרבה אחים ואחיות אבל היום זה יום חלש, והופקדנו רק אנחנו להיות בדוכן היום. אנחנו משפחה מורחבת מאוד!"
ואוו. לי יש אבא, אמא, אחות גדולה ואחות קטנה. ואת ביצי. וזה רק מהמשפחה הגרעינית! הם, בגרעיניות שלהם היו לפחות עשרים ומשהו. בהערכה גסה. אבל אני חושבת שאני לא טועה כשאני מנחשת ניחוש פרוע זה.

התיישבתי על גב האוכף ומיד הרגשתי הרבה יותר בנוח ו"מקצועית" מאשר בלעדיו.
"הוא נהדר. תודה!"
"את המלבושים, הפגיון והשרשרת תמורת הבגדים שלך."
הופתעתי, "מה?"
"את האוכף אני אתן לך בחצי מחיר בגלל שאמרת שאת צריכה להביא משהו חשוב לנסיכה, וחינכו אותנו לעזור ללוחמים או לשליחים במסעם."
"אהה, אה… איך ידעת שאני בשליחות?"
"את אמרת את זה קודם. אבל אני מבטיחה לך שלא משנה עד כמה חשובה השליחות שלך, הם לא יכניסו לארמון אף אחד שנראה זר. אז יש לי כמה דברים בשבילך תמורת הבגדים שלך." ירדתי מעל ביצי והלכתי איתה.
האיש השמן נכנס בעצמו לתוך האוהל ודיבר עם הצועני בעל העגילים בשפה שלא הצלחתי לזהות. האישה המצחקקת פנתה לזמזם לעצמה שיר ולסדר את הדוכן שיראה מזמין יותר.

"הבגדים שלך יהיו פרטי אספנות נהדרים! מי הכין אותם?"
"אהה… מפעל, אני חושבת."
"מי זה "מפעל?"
"זה מסובך. אה, רצית להראות לי משהו?"
והיא פרשה בפניי שמלה מבד מעט מחוספס (אך לפחות לא נוצץ) בזהב וכחול, זוג מכנסיי בד בכחול כהה, פגיון בתוך נדן מעור וחבלים ושרשרת שמיד נטלתי לידי ופערתי את פי בהתדהמה.
"זה ה"איירין!"
"מה?"
"זאת השרשרת מהסיפור-שאינו-נגמר! את יודעת, שהגיבור אטריו ענד אותה כשהלך להציל את הקיסרית כשעולם הפנטזיה הלך וקרס מה"לא-כלום?"
הנערה הביטה בי לראשונה כאילו נפלתי על הראש. טוב, היא כנראה לא קראה את הספר (או ראתה את הסרט…)
"אין לי מושג על מה את מדברת, אבל זאת ללא ספק שרשרת סמלית שלוחמים ושליחים עונדים לפעמים. אני לא יודעת מה המשמעות שלה, אבל אולי אם תענדי אותה כשתגיעי לארמון, יקבלו אותך ביותר כבוד."
"כן, אני אשמח! תודה לך!"
הצוענייה הצעירה חזרה לחייך, "ועכשיו בואי איתי."

כעבור מספר דקות, מצאתי את עצמי בין אוהל לשיחים – פושטת את הסווצ'רט, החולצה, הנעליים ואת הג'ינס מול מישהי בערך בגילי שלא הכרתי כל כך, אשר בחיים לא התלהבה כל כך מהחזייה שלבשתי, וברגע האחרון הצלחתי להשאיר אותה אצלי. (וכל זה תמורת בגדים שנראו כמו תחפושות מושקעות מאוד מאיזה תאטרון בעל תקציב.)
"אני מצטערת שהמכנסיים הם של בנים, אבל הם מצוינים לרכיבה."
"לא אכפת לי. כבר לבשתי בחיי בגדים של בנים ונשארתי בחיים." שתינו צחקנו וסיימתי להתלבש. השמלה נראתה כמו שילוב של נסיכה ולוחמת קונג-פו. זה מצא חן בעיני למרות שהבד היה קצת מחוספס.
אחר כך היא עזרה לי להרכיב על חגורת השמלה את הפגיון ולבסוף ענדתי את ה"איירין" והרגשתי ממש כמו לוחמת במסע. ומה בסך הכל? להחזיר לנסיכה את הקולר של תרנגולת המחמד שלה?
הצוענייה הצעירה התעקשה לקלוע לי צמה ונדהמתי מהמהירות שעשתה זאת! (ועוד על שיער יבש ומתולתל מלא קשרים? איך!?)
ואז היא שלחה אותי לדרך.
"קוראים לי גֶ'מָה, דרך אגב."
"זה נחמד. לי קוראים אלה."
"איזה שם יפה! מה המשמעות שלו?"
"זה בעיקר שם של עץ."
"אני קרויה על שם של אבן חן."
"זה לפחות יותר שווה מעץ." עניתי בכנות וגֶ'מָה צחקה.
אחר כך היא הראתה לי לאיזה כיוון ודרך לפנות. נפרדתי ממנה בחיבוק קצר כתודה על העזרה שנתנה לי, חיזקתי את כתפיות הילקוט שלי על הגב, דירבנתי את ביצי והמשכנו בדרך הדהרה גדולה – כשהצועני ממשיך לרדוף אחרינו עם חליטות סבון בצבעים שונים, וסוגים של פיטריות וכפיות ישנות ועוד שאר דברים לא נחוצים.