הדרך היחידה להירפא – פרק ראשון

הנה ההקדמה למי שלא קרא :
"And God knows I'm not dying but I bleed now
And God knows it's the only way to heal now"
אף לא חשבתי שאתמכר ככה לשיר כמו שהתמכרתי לשיר של זמרת הבריטים צהובת השיער, שאפילו את שמה לא רציתי לבטא מפחד שאבטא אותו לא נכון.
אני שונאת את בריטניה זה המקום היחידי בו כולם יאהבו אותך- ובו זמנית ישנאו אותך.
מי כמוני אדע, שכן את בריטניה אני שונאת, אך בתוכי יודעת כמה אני אוהבת אותה.
איך שלא בעצם? אני גדלתי בה, באותה עיירה שקרובה מאוד לאנגליה, איינסדכאוט.
נשמע מדכא, וגרמני, טוב, ככה באמת היה, לא שהספקתי לחוות יותר מידי מאיינסדכאוט, ההורים שלי דיי שלחו אותי למוסד ברגע בו הם הבחינו שאני שונה מהאחרים. אני לא מאשימה אותם, הייתי עושה בדיוק אותו הדבר אם הבת שלי הייתה עושה את מה שאני עשיתי
זה דיי מגוחך, למען האמת. במשך כל שנות חיי ביליתי בחדרי הניתוח המוזרים של הפסיכיאטרים והרופאים, שניסו לומר מה בדיוק מוזר בי. אני זוכר שכשרק הגעתי, הרופאה הראשית כמעט התעלפה מרוב התרגשות- זה היה אחרי בדיקת הראשונה שלי, היא כמעט בכתה מרוב התרגשות, ויצאה בהצהרות שאני, 'התגלית של העולם, תגלית של המדע' לא הבנתי למה היא בדיוק מתכוונת, אני עדיין לא מבינה.
אני מניחה שזה משהו שקשור לגוף שלי, היא אמרה את זה כ- "סדר האטומים, המולקולו והגנים מסודרים באופן לא – חוקי" זה טיפה מוזר. שהיא קראה לדם שלי ככה.
'לא חוקי' – מה כבר לא יכול להיות חוקי בילדה בת שש?
אני זוכרת שאחרי שפוצצתי את החלונות בחדרי הניתוח בפעם הראשונה, כי האחות המפחידה הכניסה לי את המחט למקום הלא נכון, וזה ממש כאב, הם העבירו אותי לחדר בלי חלונות – ממש מדכא. כבר אז ידעתי שאני חייבת לצאת משם.
אני התגעגעתי לבריטניה. לנימוסים המקסימים וצבועים של החברה, לחיוכי ההמון, לאנשים הפשוטים והחביבים.
"תחנה הבאה – אנגליה , היידן פארק." שמעתי את הנהגת ברקע, וידעתי שמצפה לי נסיעה ארוכה. שכן אני נוסע לאחד הכפרים הכי לא מוכרים שבבריטניה – גדקרלוס. אני מתכוונת למצוא שם עבודה, טוב, זה התכנון לפחות. ראיתי שבאחוזת ראש העיר מחפשים אומנת , אני דיי בטוחה שהמשרה הזאת נלקחה, אבל גם משרתת או מנקה יספיק לי.
אני מנסה שלא להתרגש יותר מידי, נשבעת.
מי כמוני יודעת מה קורה כשרגשותיי מתלהטים יתר על המידה.
~~~~~~~~~~~~פרק ראשון~~~~~~~~~~
אולי כדאי לשאול אנשים? בכל זאת, אני לא רואה אחוזה ממש בחור הנידח הזה.
ידעתי.
אני פשוט ידעתי שהיה אסור לי לעשות את זה. מה חשבתי לעצמי? מה אני אעשה עכשיו? אולי לשאול בכל זאת?
"סליחה," אישה חביבה עם כובע צהוב ומוזר נעצרה מולי כשהיא אוחזת בשקית מצרכים, היא נראתה חביבה, אז לא היה אכפת לי לשאול.
"אחוזת משפחת גטקרל?" שאלתי.
"מה עסקייך עם המשפחה הזאת, יקרה?" היא נראתה מעט חיוורת.
"אני רוצה לעבוד שם," חייכתי בנימוס, למרות שלא הייתי חייבת, נימוס זה לא הצד החזק שלי.
"המשפחה גרה בסוף הכפר, המשיכי קצת ישר על הכביש ותיהי שם, אך אני ממליצה לך שלא." אמרה האישה, היא נראתה כבת 60 אם לא יותר, אבל היא נראתה כמלאת מרץ.
"למה לא?" שאלתי, החיוך המנומס כבר ירד ממזמן.
"המשפחה הזאת מקוללת, האמיני לי, תעבדי במקום אחר." אמרה חייכה, והחלה ללכת.
זה בדיוק מה שאמרו עליי, כפי שאני זוכרת, אחרי התקרית עם הכלב של השכנים, כל השכונה פחדה ממני, קראו לי מקוללת, מטורללת, ועוד כמה שמות לא נעימים. התחלתי ללכת לסוף הכפר לצד הכביש, האנשים שם נראו חביבים ביותר, אווירת שמחה ואחווה הייתה בכפר הזה, הבתים והחצרות היו פתוחים ומושקעים, וילדים קטנים השתוללו בתוכם.
אך אם כל צעד שעשיתי, כבר היה אפשר לראות את איכותם של הבתים יורדת.
פחות ופחות אנשים עברו לידו, באיזשהו שלב רחוב הבתים הארוך שליווה אותי עד לסוף הכפר נגמר, ויחד איתו המדרכה, אבל הכביש המשיך, ולידו יער.
היערות בבריטניה..כל כך יפים, אבל רק פעם אחת הייתי האחד מהם, בולמען האמת, אני אפילו לא זוכרת אותו.
כשהכביש פנה ימינה, ואני פניתי איתו, הוא גילה אחוזה יפיפייה.
זה הזכיר לי את האחוזות מהסרטים שראיתי, אז בילדותי, על נסיכות ונסיכים, רוכבים יחדו על סוסים, במבט ממלאכתי, שמלות מלמלה, וחליפות מצחיקות.
"וואו." פלטתי לחישה והתחלתי להתקדם במהירות אל השער הראשי שכלל הנראה, פעם נצבע בלבן, אך היום כבר החליד.
איפה הפעמון פה? אני מביטה בשער ולא נראה סימן לפעמון או אינטרקום.
אני מניחה את ידי על שער האחוזה, וברעש טיפונת מפחיד, כמו הרעש של דלת החדר שלי, כשהרופאים היו פותחים אותה כדי לקחת אותי לעוד בדיקה מקדמית, השער נפתח, הצליל דיי מחריד, למען האמת. מישהו פה צריך לשמן את הסוגרים.
שביל ברור הוביל אותי לדלת האחוזה, החצר נראתה מוזנחת, אך מתקיימת איכשהו.
אוקיי.
נשימה עמוקה אחת.
לא להילחץ.
ולדפוק בדלת.
כעבור דקה או שתיים, רעש של צעדים נשמע מבעד לדלת, וגברת בעלת שיער שחור כפחם, ועיניים כחולות ועייפות, פתחה את הדלת.
"אפשר לעזור לך?"