הגיהנום צבוע אדום זוהר

הגיהנום צבוע אדום זוהר. עד שהגיעה לשם אלה בכלל לא ידעה שיש צבע כזה, אדום זוהר. נסו להעלות אותו על דעתכם. אתם בוודאי מתארים אותו כמו סטיקלייט כזה של יום העצמאות, אבל האדום הזוהר של הגיהנום הוא כהה יותר, כהה כמו דם, וזוהר יותר בבוהק מסנוור שיכול להיות רק לגיהנום.
אלה אהבה אדום כי זה היה הצבע של קבוצת הכדורגל שאהדה ושל הצעיף האהוב עליה והצבע שהחמיא ביותר לעיניה כשלבשה אותו והצבע של השיער של אורי, אבל משום מה האדום המסנוור של הגיהנום גרם לה לרצות להקיא. אלה לא ויתרה בקלות על לעשות דברים שרצתה לעשות, ולכן היא הקיאה על החלל האדום הזה, שאפה לרסס אותו בקיא כך שיקבל צבע אחר, אבל הגיהנום הקראי הזה שואף לעשות דווקא להפך מרצונותיה והקיא נעלם אבל הבחילה לא חלפה. אלה היטלטלה במרחב האקראי הזה בלי יכולת לשנות זאת.
אחרי כמה שניות או דקות או שנים, בגיהנום הזמן עובר אחרת, התגשם למולה מלאך שטני. אתם מבינים, המלאכים של אלוהים עובדים לפי היררכיה מסודרת- מתחת לאלוהים, ידי ימינו, הם האלים. שמה של אלה ניתן לה על שמם. תחתם נמצאים המלאכים, ששולטים על גן העדן ועל השטנים, שהם תחתם. למטה נמצאים עובדים זוטרים וחיות פלא- דרקונים, אלפים, פיות וכיוצא בהם.
המלאך השטני היה שייך לקבוצה האחרונה של מלאכי אלוהים, זו שנמצאת ברמה מעל יצורי הפלא חסרי התועלת האמיתית, והמלאך השטני הספציפי הזה היה מהמלאכים ששאפו לנקות את הרוע שבהם ולהפוך למלאכים אמיתיים. היה זה לפני שאלוהים עצר סופית את תזוזת המעמדות וקיבע את המלאכים במעמדם, ולכן המלאך השטני הזה, שקראו לו מיכאל, רצה להוכיח את עצמו לאלוהים. לכן הוא לקח על עצמו את המשימה של אלה.
"מי אתה?" אלה שאלה, הבחילה בתוכה מתגברת בעודה מביטה ומתהפכת בדמות המוגשמת שהייתה הדבר היציב היחידי בגיהנום שלה.
"אני מיכאל." הוא אמר ולא פירט מעבר. מניסיון העבר למד שכל פירוט יתר גורר שאלות מיותרות ומעייפות מבני האדם הטיפשים. "ובאתי לכאן לשאול אותך כמה שאלות. מה את עושה כאן לדעתך?"
אלה חייכה אליו לשמע השאלה הטיפשית הזאת. "מה אתה עושה כאן לדעתך, מיכאל? ככל הנראה ששנינו עושים את אותו הדבר. נמצאים כאן."
מיכאל גלגל את עיניו בהתנשאות מלאכית- שטנית. "אבל למה את נמצאת כאן, אלה?" היא קפאה למשמע שמה.
"התאבדתי אז שלחו אותי לגיהנום." אלה אמרה בקור רוח. מיכאל חשב לעצמו שהיא מוזרה מאוד. הרבה מבני האדם שפגש היו מתחילים לבכות כבר בשלב הזה, ואלו שלא היו כבר על סף שבירה. האנשים היחידים שהגיבו כמו הנערה למולו היו אלה שלא היו להם חרטות- ואז הם נשלחו לגן עדן ולא לגיהנום.
"נכון. יש לי עוד שאלה בשבילך- מה הדבר שהכי מעצבן אותך בגיהנום הזה?"
המיכאל הזה התחיל לעלות לה על העצבים, אבל היא שמה לב שלאט לאט בתוך השיחה היא הפסיקה להתהפך והבחילה שלה נעלמה כלא- הייתה. היא לקחה נשימה עמוקה. "הצבע האדום." שמזכיר לה כל כך הרבה דברים שהיא לא מתחרטת עליהם. ואת אורי שבוודאי נמצא בגן עדן. איך לא חשבה על הפרט הזה בתוכנית הגאונית שכללה להתאבד כדי לפגוש בו?
הוא הרים גבה משתאה ואלה משכה בכתפיה. "הוא כואב לי בעיניים." ובנשמה.
קעקוע השעון על היד של מיכאל צפצף. "כנראה שהזמן שלנו לשאלות נגמר. אלוהים רוצה לראות אותך." אלוהים? הראש של אלה היה סחרחר עליה שוב. למה אלוהים רוצה לראות אותה?
נפתחה באדמה מנהרה והיא נפלה לתוכה, ותוך שניות ספורות ניצבה בחלל זהה, אדום בוהק ומסנוור, כשמיכאל מרחף לצידה ועל פניו הבעה חולמנית, עיניו עצומות. "כן, כן אני מבין. אז… אין מניע אנוכי מסוג 2 ג'? אם ככה נעשתה טעות."
"אלה." אמר לה קול שבקע מתוכה וממיכאל ומקירות החדר ומכל היקום. "את כאן על ביצוע מעשה אנוכי של התאבדות משום סיבה אנוכית- רצון לראות את אחיך שמת על קידוש ארץ כנען."
"ישראל." אלה תיקנה מבלי משים והסמיקה- היא תיקנה את אלוהים. הוא לא הגיב לחוצפה הזו. "לאחר בחינה מחודשת של זיכרונותייך ושל רצונותיו של אחיך, הוחלט לתת לך הזדמנות נוספת. לכן מיכאל נשלח אלייך. אם תעברי את המבחן בהצלחה תזכי להתאחד עם אחיך. השאלה היחידה שאת נשאלת היא מהו הצבע השני הכי אהוב עלייך, ולמה."
היא חשבה קצת, כי השאלה הייתה תמוהה בעיניה. "ירוק. כי זה צבע של דשא ורעננות וחידוש ו…" היא לקחה נשימה עמוקה, "והצבע של העיניים של אורי."
הרצפה נפערה ואלה ציפתה להישלח בחזרה אל המרחב האדום והמתהפך, כי מה כבר יכולה להיות התשובה הנכונה לשאלה כזאת?
טוב, נסתרות דרכי השם. אלה הציתה סיגריה וחיבקה ביד אחת את אורי שרכן לעברה.