הגורל שלנו- פרק 5:

"יש פה מישהו?" שאלה ג'ניפר.
הדבר האחרון שהצליחה לזכור היה הקולות האיומים שרדפו אותה ולא נתנו לה מנוח, אך אלו כבר נעלמו והיא שוב הייתה חזרה באותו המקום המוכר מחלומותיה.
הפעם היא כבר לא הייתה קפואה במקום וגם לא מבועתת מפחד, הפעם החושך עטף אותה ברוגע וחיבק אותה, נותן לה את תחושת הביטחון שאף פעם לא באמת הרגישה.
היא הייתה לבושה בשמלה לבנה שהשתרכה אחריה כשהחלה ללכת ברגליה היחפות.
הרצפה הקרה מתחת לרגליה שהייתה יציבה וחלקה הפכה באיטיות לאדמה לחה שדגדגה את כפות רגליה בכל צעד מחדש.
ריח של גשם וטחב מילאו את נחיריה וסביבה לא היה שום דבר מלבד החושך.
היא לא באמת ידעה לאן פניה מועדות ומה מחכה לה בסוף השביל האינסופי, אבל כל מה שהרגישה היה את המשיכה הבלתי מוסברת אל הלא נודע שמחכה רק לה, לאדם האחד שתמיד מוביל אותה בחלומותיה מזה כבר שבועות ארוכים וקורא לה למצוא אותו.
נדמה היה שהיא הולכת באותם שבילים בלתי נראים כבר שנים אבל היא בכל זאת לא התייאשה, אפילו לא לרגע אחד.

"תתרכזי," קול מוכר התנגן באוזניה "רק אם תתרכזי תוכלי למצוא אותו".
"רק אם אתרכז?" חזרה אחריו בבלבול "אני לא מבינה." היא המשיכה ללכת אבל כל שראתה היה רק החושך התמידי.
"תתרכזי." הוא חזר על עצמו.
ג'ניפר הביטה מסביבה בחוסר אונים, מחכה לעוד סימן, לעוד קול שינחה אותה, אך הוא אף פעם לא הגיע.

*****

צפצוף מוניטור הדהד ברחבי החדר, עוכב אחרי כל דפיקת לב של ג'ניפר.
היא פקחה את עיניה באיטיות.
המיטה עליה שכבה לא הייתה אותו מזרן ישן ומעופש עליו ישנה בדרך כלל, אלא מיטה עם מסגרת ברזל בעלת מזרן רך למגע, היא לקחה נשימה עמוקה, הריח שהריחה לא היה אותו ריח בלתי מובן של בושם שהייתה מרססת מידי פעם כדי להעלים את צחנת העובש והריקבון מהרהיטים, והתקרה בה בהתה לא הייתה התקרה המתפרקת והמתקלפת אותה הייתה רואה מידי בוקר כשפקחה את עיניה.
המיטה הייתה מיטת בית חולים לבנה שלידה הוצבה שידה נמוכה בעלת שלוש מגירות ועליה בלוק עבה של דפים צבעוניים המחובר עם קליפס ללוח קרטון קטן, וווילון כחול ועבה שגידר את האזור סביבה כך שלא יכלה לראות שום דבר אחר מעבר אליו.

ג'ניפר נשענה על צידה השמאלי בניסיון להגיע אל גיליון הדפים, אך כאב חד פילח את ידה השמאלית שהייתה מחוברת לשני מכשירים שונים על ידי צינוריות משונות שהוחדרו בה בעזרת מחט.
"תשתדלי שלא לזוז." קול נשי ושליו נשמע מבעד לווילון.
אישה צעירה הסיטה את הווילון הצידה בחיוך, היא התקדמה בצעדים עליזים לכיוונה.
"אל תדאגי," היא נגשה אל השידה הנמוכה "את נמצאת במקום בטוח עכשיו." ידיה הצנומות הרימו את הגיליון ועיניי הענבר הגדולות שלה רפרפו בכתוב עליהם במהירות.
ג'ניפר בהתה בה, גופה היה צנום וחיוור ושערה החום והקצר היה אסוף בגומייה שבקושי הייתה מסוגלת להחזיק יחדיו את קצוות שערותיה הדקות והמקורזלות.
"נראה שהכול כשורה," היא הרימה את מבטה ממקבץ הדפים "אני אחזור יותר מאוחר כדי לבדוק לשלומך." אמרה בחיוך ופנתה ללכת.
"סליחה?" קולה של ג'ניפר נשמע כלחישה, היא מהרה לחכך בגרונה בניסיון להשמיע אותו "יש לך במקרה דף ועט?" היא הסתכלה על האישה בציפייה.
"כמובן," האישה התקרבה בשנית אל השידה והוציאה מהמגירה השנייה פנקס קטן ועט "הינה לך." היא הושיטה אותם לג'ניפר, "אם תצטרכי עוד משהו קראי לי בשמי," אמרה "קוראים לי אנה." היא הלכה לדרכה אבל לא לפני שדאגה לוודא שג'ניפר מכוסה הייטב ושהכרית שתומכת מאחוריי גבה צמודה מספיק לראש המיטה.
"תודה." ג'ניפר חייכה לעברה ואנה הנהנה והגיפה את הווילון בעליזות.

בשנייה שאנה יצאה מדלת החדר ג'ניפר פתחה במהירות את הפנקס והחלה לכתוב בו.
"רק אם תתרכזי תוכלי למצוא אותו…" היא מלמלה תוך כדי כתיבה.
על יד המשפט היא ציירה שני חצים, על האחד כתבה 'ריו' ועל השני 'אבא' עם סימן שאלה גדול.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא באמת הצליחה לזכור משהו מהחלומות האלו והיא התאמצה לזכור כל פרט ופרט ממנו.
~זה היה הקול שלך, נכון?~ היא חשבה לעצמה והקיפה את המילה 'אבא' במלבן, נזהרת שלא לצייר אותו על סימן השאלה.
מבטה זלג אל השם השני אתה זה שאני צריכה למצוא? היא הביטה בשם בחיוך, מסיבה כלשהי הזיכרון של השם השרה עליה נחת ומן הרגשה מוכרת כזאת של… של משהו בלתי מוסבר כמו זיכרון ישן ונוסטלגי, אפילו מעט עצוב.

דקות ארוכות עברו עד שנשמעה דפיקה מהדלת שמעבר לווילון.
הדלת נפתחה בחריקה ולאחר מכן נסגרה בשקט, ג'ניפר מהרה להחביא את הפנקס מתחת לשמיכה העבה, מתעלמת מהכאב ביד שהמחט גורמת לה.

קלאריס הזיזה את הווילון הצידה, מבטה היה נראה מוטרד ונדמה היה שלא ישנה הרבה בלילה, ג'ניפר הסתכלה עליה בציפייה, חושקת כבר לשמוע הסבר כלשהו, להבין איפה היא נמצאת ומה קורה סביבה.

שקט מביך שרר בין השתיים עד שקלאריס לבסוף כחכחה בגרונה.
"בוקר טוב." היא אמרה.
"בוקר טוב," חזרה אחריה ג'ניפר "אנחנו בבית חולים?" שאלה.
"סוג של," היא חייכה לעברה "מה הדבר האחרון שאת זוכרת?" רצתה לדעת.
ג'ניפר הסתכלה על קלאריס בבלבול, מנסה לסדר במוחה את השתלשלות האירועים האחרונים.
"אני זוכרת את הנערה הזאת שהופיעה בסמטה," היא החלה לשחזר.
"-אמטיס" קלאריס המשיכה אותה.
"אני זוכרת אותך… ואני זוכרת פיצוץ." אמרה בקצרה, משתדלת שלא לזכור יותר מידי טוב את מה שמוחה ניסה להדחיק כל כך מאז שהתעוררה.

קלאריס נאנחה, היא שפשפה את עיניה הירוקות בשתי ידיה בייאוש, מנסה להבין מה הצעד החכם ביותר לנקוט ואיך לגשת לעניין בהתחשב במצבה השברירי של ג'ניפר.
"איך את מרגישה?" שאלה לבסוף.
"בסדר, אני מניחה." היא מלמלה.
"את יודעת כמה זמן היית מחוסרת הכרה?" היא התיישבה על יד ג'ניפר.
"כמה שעות?" ניחשה.
"שלושה ימים" ענתה.
"שלושה ימים?!" ג'ניפר הביטה בה בהלם.
"אני מבטיחה שאסביר לך הכול, אבל קודם כל אנחנו חייבים לוודא שאת בסדר ושלא קרה לך כלום," קלאריס התרוממה "עברת הרבה דברים טראומתיים באותו היום, תשתדלי לא לאמץ את עצמך יותר מידי." נאנחה פעם נוספת ויצאה מהחדר בלי לומר מילה נוספת, משאירה את ג'ניפר להתמודד לבד עם מחשבותיה.

~שלושה ימים?~ חשבה בבהלה ~איך עברו שלושה ימים?~ ג'ניפר הביטה בתקרה.
היא לא שמה לב לכך לפני כן אבל התקרה הייתה מלאה בגוונים מרהיבים של חום ואפור וריח אדמה רטובה אפף את החדר, נדמה היה שהחדר בו שהתה נמצא בתוך מערה, כאילו מישהו חקק באבן ויצר את החדר הזה.
כמובן שזה רחוק מהמציאות, הריי איך יכול להתקיים חדר בית חולים תת- קרקעי?

הדקות עברו בייסורים של בהייה בתקרת האבן, אחר כך בפנקס שאחזה בשתי ידיה ואז שוב בתקרת האבן, עד שלאחר מה שהרגיש כמו כמה שעות טובות נשמעה שוב דפיקה בדלת.
"כן?" קראה ג'ניפר מהמיטה בזמן שהחביאה את הפנקס.
הדלת נפתחה וג'ניפר ראתה את שערה הג'ינג'י של קלאריס מבצבץ בין הקיר לפתח הדלת.
"תסבירי לי מה קרה." ג'ניפר דרשה לדעת מייד.
קלאריס סגרה את הדלת ונעצרה במקום, מופתעת מהישירות של ג'ניפר, שוב שותקת ולא מדברת, שוקלת את הצעד הבא, חושבת מה יהיו ההשלכות של הדבר הבא שהיא מתכוונת לומר.
לבסוף היא התקדמה והתיישבה על המיטה על יד רגליה של ג'ניפר.
מבטה לא היה ניתן לפיצוח ולמרות שג'ניפר ניסתה, היא לא הצליחה להבין מה הוא מבשר.

"כבר מאסה עליי השתיקה שלך," ג'ניפר החלה להתעצבן "אם יש לך מה להגיד לי פשוט תגידי," המשיכה "אני יכולה להתמודד עם האמת."
קלאריס נאנחה "אני לא בטוחה שאת באמת מסוגלת," אמרה לבסוף, ג'ניפר הסתכלה עליה בבלבול, מנסה להבין את כוונתה.
"אבל אם זה מה שאת מבקשת, אני אספר לך." הסכימה "בתנאי אחד- את חייבת להבטיח לי שלא תתחרפני ותיבהלי שלא לצורך." הזהירה אותה וג'ניפר הנהנה בהסכמה.

"אני לא יודעת אם את זוכרת את זה אבל מישהי תקפה אותך-" התחילה.
"-אמטיס…" ג'ניפר מלמלה מבעד לשפתיה.
"נכון," אישרה קלאריס "הנערה הזאת היא חלק מארגון של אנשים שאנו קוראים להם אַסְטֵליאַנִים, ישויות בעלי כוחות מיוחדים." היא לקחה נשימה עמוקה "אנחנו, את ואני, אנחנו המקור," קלאריס הרימה את ידה השמאלית ובהנפה חדה של המפרק להבות החלו לרקד מתוך כף ידה "השם שנתנו לנו האלים הוא טֵלִיסִיאָנִים."

"מה שחווית בשבוע האחרון היה מה שאנחנו קוראים לו- התעוררות, שלב בחיי הטליסאנים בו הכוחות שהוענקו להם מלידה מתחילים להופיע ולהתגבש בתוכם, ההתעוררות שלנו מתחילה מגיל מוקדם בדרך כלל, כל כך מוקדם שרובנו לא זוכרים את התהליך, אבל את," היא סגרה את כף ידה והלהבות נעלמו בקול חרישי "את עוברת אותו עכשיו."

ג'ניפר המבולבלת הביטה אל תוך עיניה הירוקות והמהפנטות, מנסה להחליט אם כל מה שהיא שומעת הוא אמת או פשוט טירוף אחד גדול- חלק מעוד חלום מוזר ואינו פוסק.

"הכוחות שלנו נובעים מהאנרגיה הפנימית שבתוכנו והם פעמים רבות מושפעים מהרגשות שלנו," היא ניסתה להסביר בפשטות בלי לשים לב אל פרצופה המבוהל של ג'ניפר והפאניקה הניכרת ממנו "תחשבי על הפעם האחרונה שהשתמשת בכוחות שלך- היית כנראה מבולבלת, מבוהלת ומפוחדת, הרגשות האלו היו מה שגרם לפיצוץ האנרגיה שהתפרץ ממך." המשיכה.

"א-אז את רוצה להגיד לי שאני חלק מחבורה פריקית של אנשים שיכולה איכשהו לגרום לאש לצאת מהידיים שלהם ולמים לנוע לאן שהם רוצים?" ג'ניפר הביטה בה בחוסר אמון, "חייבת להיות כאן טעות, אני לא מי שאת חושבת שאני," המשיכה "זה פשוט לא אפשרי!"

"אני מצטערת אבל אין כאן שום טעות." קלאריס התרוממה מהמיטה "אם לא היית טליסאנית, אני לא הייתי מצליחה למצוא אותך בכזאת קלות, אמטיס לא הייתה מצליחה למצוא אותך בכזאת קלות." היא שילבה את ידיה והסתובבה לכיוון הדלת "אנה!" היא קראה בקול.

זמזום קל נשמע ברחבי החדר וכדור סגול קטן נוצר לנגד עיניהן, הכדור החל להתרחב במהירות ויצר עיגול רחב ושחור ששוליו זהרו בגלים סגולים בין הקיר למיטה של ג'ניפר.
ג'ניפר קפאה במקום ובהתה בעיגול הסגול בבהלה שהפסיק להתרחב ומתוכו הגיחה אותה אישה צנומה שקיבלה את פנייה כשהתעוררה, רק שעכשיו עיניי הענבר שלה זהרו בגוון הסגלגל של העיגול שממנו יצאה.
אנה נקשה באצבעותיה בידה הימנית והפתח התכווץ בשנייה ונעלם כלא היה.
"קראת לי?" אנה פנתה אל קלאריס בחיוך.
"מ-מה זה היה?" גמגמה ג'ניפר ודחקה את עצמה בבהלה אל ראש המיטה בלי לשים לב שאין לה יותר לאן לזוז.
קלאריס נאנחה ושפשפה את עיניה בעייפות "אני יודעת שאת רגילה להשתמש בכוחות שלך, אבל היית צריכה להתחשב בג'ניפר." היא הרימה את מבטה אל אנה "בכל זאת, היא חדשה בכל העניין.".
"מצטערת," עיניה המתנצלות פגשו את עיניה של ג'ניפר "שכחתי מזה לרגע." היא משכה בכתפייה "וזה לא כאילו את עשית עבודה טובה יותר." אמרה כשראתה את פרצופה של ג'ניפר וגלגלה עיניים כשחיוכה המתוק והמנחם עדיין פרוס על שפתייה.
קלאריס גלגלה עיניים גם כן "אני יותר מידי עייפה בשביל הדברים האלו." נאנחה.
"תדאגי שג'ניפר תקבל את המנוחה המגיעה לה." פקדה על אנה.
"אחרי שתרגישי יותר טוב אני אוכל לשפוך יותר אור על כל מה שקורה פה," הסבירה לג'ניפר "בינתיים תשתדלי לא להטריח את עצמך יותר מידי ובעיקר להירגע- לשלוט על הרגשות שלך." קלאריס פנתה אל כיוון הדלת.
"כדי שלא תקרה לנו עוד תקרית מצערת…" היא מלמלה לעצמה בלי שאף אחד ישמע ויצאה מהחדר.

ג'ניפר הביטה בחוסר אונים אל עבר אנה.
"מצטערת על זה," אנה התיישבה על יד ג'ניפר "לפעמים קלאריס לא יודעת איך להיות…" היא בהתה בחלל הריק בחיפוש אחר המילה המתאימה "-רגישה למצב" היא הפנתה את מבטה אל ג'ניפר.
"אולי אם אני הסביר לך את הכול מההתחלה תוכלי להבין יותר טוב מה קרה לך?" שאלה בתקווה לתת איזושהי נחמה וסדר למתרחש במוחה של ג'ניפר.
ג'ניפר הנהנה בהסכמה, מוכנה לכל דבר שיקל על הבלבול והפחד שקלאריס גרמה לה להרגיש.
"אי פעם האמנת באלים?" אנה שאלה בחיוך.
"אלים?" ג'ניפר חזרה אחריה "אני לא חושבת שיצא לי לחשוב על זה אי פעם" היא אמרה בהתנצלות.

אנה כחכחה בגרונה והחלה להסביר.
"לפני אלפי שנים האלים היו נהנים לרדת ממקום משכנם אל עולם בני התמותה, העולם שלנו, ולהנות מהמראות והחוויות שבני האדם יכלו להציע להם. באחד מהימים, היו אלו שני אלים שנפגשו אחד עם השנייה בזמן ששהו בעולמנו והתאהבו- השמות של האלים האלו הם מוֹיְרַה ונוֹסוּס.
מוירה היא האלה האחראית לגורלות האנשים ומחזיקה בכוחות לראות, לשמוע ולהרגיש את העבר, ההווה והעתיד של כל מי שהיא רק רוצה בתנאי שהיא כותבת את הגורל הנגלה אליה בעת לידתם ולא משנה אותו לעולם. נוסוס הוא אל הירח, אל האחראי על האיזון בעולמם של בני האדם ובין האלים היחידים שהיו מביטים על בני האנוש בכל לילה בו הירח זוהר ודואג שהכול ילך כשורה, הוא בעל כוח אסור שמאפשר להעניק ולקחת את כוחותיהם של שאר האלים, למקרה שאחד האלים יתנהג לא קשורה ויחליט לפגוע בעולמם של בני האדם ולהפר את האיזון השברירי הקיים בו." ג'ניפר הביטה על אנה, מרותקת לכל מילה שיוצאת לה מהפה.

"השניים התאהבו והחלו להיפגש יותר ויותר בעולמם של בני התמותה, כתוצאה מכך הם התמקדו פחות בתפקיד ובאחריות המוטלים עליהם ויותר ברצון התמידי שלהם לראות אחד את השנייה. ככל שהזמן עבר, עולמם של בני האדם החל להתמלא שנאה והרס שהובילו למלחמות רבות שמלאו את כדור הארץ. אובדי עצות ולמרות שהיו מודעים לעובדה שהם מבצעים חטא גדול, הם החליטו להתערב במעשי בני האנוש על מנת להחזיר את ההרמוניה והאיזון לאנשים שהכירו על פני כדור הארץ ולעולם אותו כל כך אהבו." אנה חייכה למראה ג'ניפר שהביטה בה כמו ילדה קטנה ששומעת סיפור לפני השינה.

"הם בחרו שני אנשים והעניקו להם משהו שלעולם לא הוענק בעבר לבני התמותה- נוסוס העניק להם כוחות אל אנושיים ומוירה שיכתבה את גורלם מחדש וגרמה לכך שחייהם הוארכו מעבר לזמן שהוקצב להם על מנת שיוכלו למלא את תפקידם. שני האלים נגלו לפניהם וציוו עליהם לעצור את הסבל והמלחמות המתרחשות בעולם.
בידיעה שלא יוכלו לעשות זאת לבדם, נתנו להם האלים את החופש לבחור עוד ארבעה בני אנוש שיחלקו עמם את עול משימתם.
ששת הנבחרים הפכו לטֵלִיסִיאָנִים הראשונים, הם כרתו ברית עם מוירה ונוסוס שאפשרה לצאצאים שימשיכו את השושלות שלהם, לזכות ביכולת להפוך לטֵלִיסִיאָנִים בעצמם." היא אמרה בחיוך.

"בכל לילה של ירח מלא לאחר היוולדות טֵלִיסִיאָנִי חדש, מוטל עלינו לטבול את הוולד במי אגם, בתוך השתקפות הירח, כדי לאפשר לנוסוס ומוירה לקיים את הבטחתם ארוכת השנים ולתת לאותו התינוק כוח מיוחד, ייחודי רק לו שיעזור לו להוביל את העולם להרמוניה בשעת הצורך."

היא הרימה את ידה הימנית וסובבה את האצבע המורה על צירה, מעל לאצבע נוצר עיגול קטן ועיניה של אנה החלו לזהור בסגול.
"אלו הכוחות שהוענקו לי." היא הכניסה את ידה אל העיגול הסגול, זמזום חרישי נשמע ברחבי החדר ועוד עיגול הופיע מול פניה של ג'ניפר, ידה של אנה יצאה מתוכו, נגעה לרגע באפה של ג'ניפר בשובבות והחזירה אותה מבעד לשערים אל צד גופה במהירות, נוקשת באצבעותיה שגורמות לשערים הקטנים להיעלם.

ג'ניפר צחקקה, נראה היה שמעשי קונדס כאלו היו חלק בלתי נפרד מהאישיות הכובשת של אנה וג'ניפר נהנתה מכל רגע, שוב מרגישה ילדה בת חמש הנרדפת על ידי אביה בצחקוקים בלתי פוסקים.

"והעיניים?" היא שאלה בסקרנות.
"אנרגיה," אנה ענתה בפשטות "כל פעם שאנחנו משתמשים בכוחות שלנו אנחנו משקיעים מהאנרגיה שלנו, כמות האנרגיה שאת משקיעה באה לידי ביטוי בזוהר שניכר על גופך, זאת הייתה הדרך של האלים שלנו להגביל אותנו כדי שלא נשווה עצמנו לאלים, בניגוד אליהם אם נשתמש בכוחות שלנו בצורה אגרסיבית שתרוקן את האנרגיה שלנו אנחנו רק נתיש את עצמנו יותר מהר." היא חייכה "אם אשקיע את כל האנרגיה שיש בי כנראה שכל הגוף שלי יזהר עד כדי כך שאסנוור את כל מי שינסה להסתכל עליי." היא צחקקה לעצמה.
"זה בדיוק מה שקרה לך," היא הניחה את ידה הרכה והעדינה על ראשה של ג'ניפר "השתמשת בכל- כך הרבה אנרגיה שלקח לך שלושה ימים לשקם אותה בחזרה." היא פרעה את שיערה הבלונדיני במספר תנועות זריזות של היד והשתיים צחקקו.

"אז מה קרה? למה יש אנשים שרודפים אחריכם?" המשיכה לשאול.
"רודפים אחרינו," אנה תיקנה אותה "כיוון שכשאבות אבותינו הצליחו להחזיר לעולם את האיזון שלו והכל שב לצירו, הטליסאנים החליטו להפסיק להשתמש בכוחות שלהם ולחכות לרגע שבו יצטרכו אותנו מחדש, אבל היו כאלו שחשבו אחרת, חשבו שאנחנו צריכים להראות לעולם את הכוח שלנו, שאנשים יראו בנו כאלים, אז הם החליטו לרדוף את כל מי שלא מסכים איתם ולנסות לקחת לעצמם את הכדור הנפלא שלנו." היא נאנחה ובפעם הראשונה מאז שג'ניפר פגשה אותה, עיניה נראו מרוחקות וכואבות ומבטה ממוקד בחלל הריק, כאילו היא מנסה להדחיק מעצמה זיכרונות ומראות נוראיים, כאילו היא מסתירה פרט חשוב "זהו לא רצונם של האלים," המשיכה לבסוף "והתפקיד שלנו הוא לעצור אותם." חצי חיוך נגלה על פניה של אנה.
"לפני חמש עשרה שנים נאלצנו להסתתר וכתוצאה מכך נבנה המקום הזה, אבל לעולם לא וויתרנו וגם לעולם לא נוותר," היא הביטה אל תוך עיניה של ג'ניפר "יבוא יום ואנחנו לא נצטרך יותר את המקום הזה." היא קמה מהמיטה באנחה.
"אני חושבת שכדאי שאשאיר אותך לבד," אנה קיבצה את ידה הימנית לאגרוף והושיטה אותו מולה "נדמה לי שיש לך הרבה על מה לחשוב." היא קרצה ופתחה את ידה, עיניה זהרו בסגול ושער נוצר מולה "לילה טוב, ג'ניפר" אמרה וצעדה לתוך השער.
"לילה טוב." ענתה ג'ניפר והשער נסגר.

*****

הימים הבאים עברו במהירות במוחה של קלאריס, בין כל המטלות והמשימות שהכבידו על כתפיה והעסיקו את מוחה, היא כבר כמעט שכחה מנוכחותה של ג'ניפר ומכך שהיא צריכה לדאוג ולעזור גם לה- עד שאנה הגיעה להודיע לה שג'ניפר בריאה מספיק ויכולה להתחיל באימונים המתוכננים בשבילה.

ג'ניפר המשיכה לשרבט כל מיני רגעים שהצליחה להיזכר ולאחוז בהם בכל פעם שהתעוררה מהחלומות הבלתי פוסקים שהיא חווה בלילות, אך כל פעם שהיא פקחה את עיניה היא התאכזבה מחדש, היא הרגישה שלא משנה כמה היא ניסתה היא לא הצליחה למצוא אותו ולראות אותו עוד הפעם, לפחות עוד פעם אחת- כל מה שהיה חקוק בזיכרונותיה היה הבן אדם בעל עיניי הארגמן החבול והכבול שמתחנן אליה למצוא אותו, אדם שמאיזושהי סיבה בלתי מוסברת, היא ידעה את שמו.
"ריו…" היא מלמלה לעצמה ולקחה נשימה עמוקה, נותנת לשפתיים שלה להתרגל לומר את השם במציאות ולא רק בין החלום לסיוט.
כבר ימים שהיא מנסה לאחוז בשברירי זיכרונותיה הבודדים ממנו, אבל כל מה שנגלה אליה בלילות הוא רק אותו עולם חשוך והקול המלטף של אביה שחוזר ואומר לה רק דבר אחד ויחיד "תתרכזי, תתרכזי ואז תוכלי למצוא אותו".
אבל השאלה האמיתית היא- להתרכז במה?
שאלה שלא משנה כמה היא ניסתה, היא פשוט לא הצליחה לענות עליה.

תקתוק חרישי נשמע מדלת החדר וג'ניפר שקשקה את ראשה בניסיון לסלק את הנושא ממוחה.
"כן?" קראה בקול.
הדלת נפתחה באיטיות וקלאריס נכנסה אל החדר.
הכול היה נראה בדיוק כמו שהיה מאז הפעם האחרונה שהייתה, ממש לאחר שג'ניפר סוף סוף התעוררה מלבד שעכשיו הווילון היה קשור לצד מיטת החולים וג'ניפר נראתה הרבה יותר בריאה- השקיות השחורות נעלמו מתחת לעיניה האפורות והצבע חזר לפנייה למרות שהיא עדיין הייתה חיוורת מאוד רק שזהו היה צבעו האמיתי של עורה הרך והחלק.

"באתי לעזור לך." קלאריס התקרבה אליה.
"לעזור לי?" ג'ניפר הביטה בה בבלבול " לעזור לי במה?" ניסתה להבין.
קלאריס נראתה הרבה יותר טוב מאיך שנראתה לפני כן, היא כבר לא נראתה עייפה ומותשת- נפשית ופיזית, למרות שעדיין היה נדמה כאילו היא מחזיקה את כובדו של כל העולם על שתי כתפיה בלבד.
"לעזור לך לשלוט על הכוחות שלך." הסבירה בפשטות.
פניה של ג'ניפר התקמטו בכעס והיא שילבה את שתי ידיה אחת בשנייה בהתרסה.
"ולמה את חושבת שאני רוצה בזה?" קולה היה ארסי ומעט תוקפני.
"את חייבת." קלאריס לא נראתה מושפעת מתוקפנותה.
"חייבת?" ג'ניפר גיחכה "אני לא חייבת לעשות כלום, אני רק רוצה לחזור לבית שלי, לחיים הרגילים שלי, בלי אנשים עם עיניים זוהרות שירדפו אחריי ובלי חלומות מוזרים שימשיכו להעיר אותי בלילות."
קלאריס החלה לאבד את קור רוחה "את חושבת שאני רוצה לעשות את זה?" היא התקרבה אל המיטה "תאמיני לי שאם זה היה תלוי בי הייתי שולחת אותך מזמן אל פני השטח," היא נאנחה "אבל אם את רוצה את זה או אם את לא, את טליסיאנית- ואם אמטיס לא תמצא אותך אז את תשמידי את עצמך ואת כל הסובבים אותך עם הכוחות הבלתי יציבים שלך".

זיכרונות מהלילה של התקיפה החלו לצוף שוב במוחה של ג'ניפר והיא התכווצה בתגובה, מתחילה להרגיש את אותה הרגשת חוסר האונים שהיא כל כך מתעבת.
"את אולי לא זוכרת את זה," היא המשיכה "אבל את כמעט הרגת את כולנו ביום ההוא." היא נאנחה.
"את אומרת את זה כאילו אני זו שבחרה שירדפו אחרי ויתקפו אותי!" ג'ניפר התרוממה בכעס מהמיטה "אני בסך הכול חייתי את החיים שלי בשקט, אבל בגלל המלחמות המטופשות שלכם אני זו שסובלת!" היא התקרבה אל פרצופה של קלאריס בהתרסה.
"מלחמות מטופשות?!" קלאריס הצביעה עליה "את אפילו לא מבינה על מה את מדברת, המלחמות המטופשות האלו גבו מחיר כבד מכל אחד ואחד מאיתנו" היא דחפה את כתפה השמאלית אם אצבעה בחוזקה "שלא תעזי אפילו לחשוב שאת יודעת על מה את מדברת!" היא עיקמה את פרצופה בכעס.

"כל מה שאני יודעת זה שמהרגע שפגשתי אותך החיים שלי הפכו לגיהינום אחד גדול," ג'ניפר המשיכה, טון דיבורה מתחזק יותר ויותר "רגע אחד אני יושבת בחדר שלי ורגע אחרי תוקפים אותי אנשים מטורפים ואז את עוד מצפה שאני אקבל את כל זה בידיים פתוחות ואסכים לכל מה שאת רוצה שאעשה." עיניה החלו לזהור בהילה לבנה שהעבירה בקלאריס צמרמורת רגעית.
"מהרגע שהגעתי לכאן את מתנהגת אליי כמו אל בובת סמרטוטים ישנה שאת יכולה פשוט לזרוק אותה לכל מקום שרק מתחשק לך!" כבר כמעט לא היה ניתן לראות את צבען האפור של עיניה "כל החיים שלי אני זו שדאגה לעצמי, אני לא צריכה אף אחד שיגיד לי מה לעשות," היא הביטה אל תוך עיניי הברקת של קלאריס, לא שוברת ולו לרגע אחד קשר עין "ובטח שלא איזה מישהי שחושבת שהיא יכולה לצעוד אל תוך החיים שלי ולהכריח אותי להיות חלק מעולם שלא קיים מבחינתי, לא משנה כמה סיפורים תמשיכו לספר לי." חום נעים ולא מוכר החל להצטבר בתוכה.

קלאריס הסתכלה על זוג ידיה של ג'ניפר שכבר החלו גם הן לזהור. היא נשמה נשימה עמוקה והזיזה את שתי ידיה באיטיות אל כיוון כיסיה האחוריים של מכנס הג'ינס שלה.
"ג'ניפר," היא קראה חרישית "אני יודעת שאת כועסת עליי ואולי אפילו גם על העולם כולו, אבל אני צריכה שתנשמי עמוק ותנסי להירגע." קלאריס הזיזה באיטיות את ידיה אל לולאות מכנסה, נזהרת שלא להשמיע אף רחש.
"אל תגידי לי מה לעשות!" ג'ניפר הרגישה את החום עושה את דרכו אל כפות ידיה, זורם בין אצבעותיה. קלאריס בהתה בציפייה בידיה הפרוסות לרווחה של ג'ניפר.
ג'ניפר עקבה אחרי מבטה והופתעה לראות את כפות ידיה זוהרות באנרגיה לבנה.
"מ-מה קורה פה?" היא הביטה בידיה באימה.
"ג'ניפר," עיניה התחננו אליה "בבקשה, אני לא רוצה לעשות משהו ששתינו נתחרט עליו אחר כך." היא התקרבה אליה באיטיות.
"א-אני…" ג'ניפר המבולבלת הרגישה את החום עוטף את כל גופה ללא שליטה ומציף אותה "אני לא יודעת איך לעצור." עיניה נפערו לרווחה "אני לא מצליחה לעצור." דמעות החלו להצטבר בשתי עיניה "אני מפחדת…" היא מלמלה לעצמה, מבטה היה מבוהל ומתחנן.
קלאריס זינקה ממקומה ותפסה את ידיה הצנומות של ג'ניפר ובתנועה אחת חלקה הטיחה את גופה לרצפה ואזקה את שתי ידיה מאחורי גבה "אני מצטערת." קלאריס לחשה באוזניה, האזיקים המתכתיים שינו את צבעם המתכתי לצבעו הלבן של זוהרה של ג'ניפר שהחל באיטיות להתפוגג מידיה ועיניה.

דמעות פחד ותסכול החלו לזלוג במהירות על לחייה הרכות של ג'ניפר.
קלאריס עזרה לג'ניפר להתיישב על הרצפה, מבטה היה מלא חמלה ואשמה, כל שהיא יכלה לעשות היה להביט בג'ניפר הבוכייה, מחכה לרגע הנכון להתחיל לדבר.

"את צודקת," היא אמרה לבסוף ונאנחה "אלו החיים שלך ואין לי שום זכות לשלוט עלייך." היא החלה להתעסק בעדינות באזיקים שכבלו את ג'ניפר.
"אבל אם רק תתני לי לעזור לך," האזיקים נפתחו ברעש מכני "אני אראה לך איך לחיות עם הכוחות האלה, לא לפחד מהם" היא זרקה את האזיקים אל פינת החדר.
"ואז תוכלי בסופו של דבר לחזור ולנהל חיים רגילים," היא חייכה לעברה "אני מבטיחה לך." עיניה הירוקות הביטו בה בחמלה. שקט השתרר בחדר.
"בסדר," ג'ניפר אמרה לאחר שתיקה ארוכה "אני מוכנה לנסות." היא העבירה את שתי ידיה על פניה, מנסה לייבש את שאר דמעותיה.
קלאריס הנהנה לעברה וחיוך מרוצה התפרס על פניה המנומשות, היא הושיטה את ידה ועזרה לג'ניפר לקום מהרצפה.